* הקרע הנורא עם ארה"ב – הסכם הסיוע האמריקאי חסר התקדים לישראל, מעיד עד כמה עלובה הייתה
התעמולה מהלכת האימים, על כך שאם ישראל תעז להתנגד להסכם הגרעין האיראני ואם
נתניהו ינאם בפני בתי הקונגרס יהיה קרע נורא עם ארה"ב. מסתבר שהאגדה הזאת
מדויקת כמו סיפורי ה"בידוד המדיני" של ישראל.
כעת יש טענה אחרת – אלמלא המאבק הישראלי נגד
הסכם הגרעין, הסכם הסיוע היה טוב יותר; היינו מקבלים עוד 7 מיליארד דולר דמי שתיקה.
באמת? זאת טענה שאי אפשר להוכיח אותה. מצד שני, אף אחד לא יכול להפריך את הטענה,
שאלמלא המאבק נגד ההסכם עם איראן, הוא היה גרוע יותר.
חובתה של ישראל הייתה להיאבק נגד ההסכם, המסכן
את שלומה ואת שלום העולם.
הסכם הסיוע מפריך גם את ההצגה של אובמה כעוין את
ישראל. זו טענה חסרת שחר. אובמה הוא ידיד ישראל, לשיטתו. אלא שמדיניותו הפייסנית,
הצ'מברליינית, כלפי האסלאם הרדיקלי פגעה קשות בישראל, בארה"ב ובעולם החופשי
כולו. כן, התמונה מורכבת הרבה יותר מזו המוצגת בידי אנשי השחור / לבן.
בעיניי, ההחמצה הגדולה, היא שישראל לא הצליחה לגבות
מארה"ב פיצוי מדיני על הנזק שעוללה בהסכם עם איראן – חזרה למתווה בוש והכרה
בריבונות ישראל על הגולן. על ישראל להמשיך לפעול לקידום המטרות הללו.
* ציפור אחת ביד - הסנטור לינדזי גרהאם ביקר את נתניהו על חתימת הסכם הסיוע עוד בממשל אובמה,
בטענה שהיה עליו להמתין עד לאחר הבחירות ולחתום על הסדר טוב יותר. גרהאם רואה את האינטרס
המפלגתי הרפובליקאי. דווקא כיוון שמדובר בהישג, הוא מצר על כך שנתניהו חתם עליו עם
אובמה. ראש ממשלת ישראל מחויב אך ורק לאינטרס הישראלי. לדעתי נתניהו נהג נכון. היה
עליו לנסות להוציא את המרב מאובמה, ולא להתחיל מאפס מו"מ עם ממשל אחר, ולא משנה
אם זה של קלינטון או טראמפ. אם היה זה הסכם לא טוב, נכון היה לקחת את הסיכון. כיוון
שזה הסכם טוב, גם אם לא מושלם, לא נכון לסכן את ההישג.
* טוב ליהודים או רע ליהודים – האם הסכם הסיוע האמריקאי טוב לישראל? ניתן לתת לכך את התשובה, על פי
עמדתם של הגרועים בשונאי ישראל. אם בעיניהם ההסכם הוא דבר רע, כנראה שההסכם הוא
טוב. כך כתב התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי: "ברק אובמה הוא נשיא רע
לישראל. אם הסיוע הביטחוני שעליו התחייב לעשור הקרוב הוא הגבוה אי פעם, כי אז הוא הנשיא
הרע ביותר לישראל אי פעם". "די לחימוש" – זו כותרת מאמרו של מי
שרוצה לערטל את ישראל מיכולת ההגנה העצמית שלה, מתוך כמיהה וערגה לתבוסתה הסופית.
* הידרדרות השיח – אם הרשתות החברתיות משקפות את השיח הישראלי, הרי שהוא הידרדר לתת רמה,
של חלוקה בין חסידיו השוטים של נתניהו, לבין מתנגדיו האוטומטיים הקופצים בכל נושא
ל"רקלוביבי". כמעט לא נשמע קול עקרוני, המתעלה מהמדמנה הפרסונלית ובוחן
כל מעשה לגופו, על פי הסוגיה היחידה שבאמת מעניינת – מה טוב למדינת ישראל.
* דלקת שקיפות – דלקת ריאות היא מחלה שרבים לקו, לוקים וילקו בה. זו מחלה שלרוב
מחלימים ממנה וחוזרים לתפקוד מלא. אין בה דבר שיכול להעיב על מועמדותה של הילרי
קלינטון לנשיאות ארה"ב.
מה שכן עלול להעיב על המועמדות, הוא התנהלותה של
קלינטון סביב המחלה. היא הסתירה את המחלה. היא התעקשה להשתתף, חרף המחלה, בטקס
ה-11.9, כדי למנוע ניחושים ולחשושים על המחלה, שאותה כאמור הסתירה. כאשר חשה ברע
ונאלצה לעזוב את הטקס, המטה שלה לא פרסם הודעה בתקווה שהדבר לא יתפרסם. כאשר הדבר
התפרסם, במשך שעה וחצי קריטיים של חרושת שמועות ששטפה את העולם, המטה שלה מילא פיו
מים, וכאשר הוציא הודעה היא הייתה שקרית. וההצגה שלה, ליד ביתה של בתה צ'לסי, שבו
צהלה באוזני העיתונאים שהיא חשה נפלא וזה יום נפלא, הייתה מביכה ופאתטית.
במאמר מוסגר אציין, שיש הגזמה רבה באובססיית
הבריאות של מנהיגים. מנהיגים רבים בעולם וגם בישראל, לא היו אנשים בריאים והיטיבו
לתפקד, לקבל החלטות טובות וכמובן שמצבם הוסתר מן הציבור. אולם הנורמה היום שונה
לחלוטין. יש בה צד חיובי והוא דרישת השקיפות. יש בה צד מוגזם, והוא הדגש הרב מדי
על מצבו הפיסי של המנהיג. אולם מי שמנהיג או רוצה להנהיג היום, אינו יכול להתעלם
מן הנורמה המקובלת. מי שאינו מבין שזאת הנורמה, אינו מבין את העולם והתקופה, ומי
שאינו מבין את העולם והתקופה, כיצד יוכל להנהיג את העולם באותה תקופה? ברוח התקופה
ובנורמות של התקופה, מנהיג אינו יכול להתעלם מן הדרישה לשקיפות באשר למצב בריאותו.
וכאשר הוא מתעלם, הוא מסתבך בשקרים. וכשהוא מסתבך בשקרים, הבעיה כבר אינה בריאות
אלא אמינות.
אין לי מושג מהו מצב בריאותה של הילארי קלינטון.
יריביה מנהלים מסע שיימינג מכוער סביב מצב בריאותה, שאין לדעת מה בו אמת ומה בדיה,
כיוון שזהו קמפיין נטול מעצורים, שהכל מותר בו. יתכן מאוד שהילארי קלינטון היא
אישה בריאה, אך התנהלותה השבוע מעניקה ארסנל תחמושת ליריביה, למסע השמועות על
מצבה.
התנהלותה של הילארי קלינטון סביב מצב בריאותה מטילה
צל כבד על כשירותה והתאמתה לתפקיד, בנוסף לצל הקיים בלאו הכי בשל פרשיות השחיתות
והאמינות שבהן כבר הסתבכה. גם כך היא אינה פופולרית בארצה וגם תומכיה אינם מאמינים
לה.
כל התנהלותה מחזקת את התובנה, שהתכונה היחידה
שבעטיה הילארי קלינטון היא היום המועמדת המתאימה ביותר לנשיאות ארה"ב, היא
היותה האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.
* פרשת "קליאופטרה" – ב-1951 החליטה הליגה הערבית על החרם הערבי נגד ישראל – חרם נגד כל
חברה בעולם הסוחרת עם ישראל. הצלחת החרם הייתה חלקית, אך הייתה בה בהחלט פגיעה
משמעותית בכלכלת ישראל והיא חיזקה את תחושת המצור של ישראל, מדינונת זעירה בגבולות
49', מוקפת אויבים החותרים להשמידה, מותקפת ברמה יומיומית בידי הטרור ממדינות ערב,
מצויה במצור כלכלי וסובלת ממידה רבה של בידוד מדיני.
לאחר שלושה מקרים בסוף שנות ה-50 שבהם מצרים (שהייתה אז מנהיגת
קע"ם, הקהילה הערבית המאוחדת, האיחוד בין מצרים וסוריה) עצרה אניות שנשאו
סחורה לישראל ושחררה אותן לאחר חודשים רבים ולאחר שהשמידה את המטען שיועד לסחר עם
ישראל, החליט איגוד עובדי הים בארה"ב לעשות מעשה, אף שהאניות שנעצרו לא היו
אמריקאיות.
האניה המצרית "קלאופטרה" הגיעה באפריל 1960 לחופי ניו-יורק,
ופועלי הנמל סירבו לפרוק את מטענה ולהעניק לה שירות. הפעולה הזאת היתה בניגוד לדעת
הממשל האמריקאי בראשות אייזנהאור, שהיה פרו ערבי, וניסה להתחרות עם בריה"מ על
אהדת העולם הערבי. הנשיא והממשל הפעילו לחץ כבד על האיגודים להפסיק את השביתה,
וקע"ם הודיעה על פעולת גמול – חרם טוטלי על כל האניות האמריקאיות. צוותי ים
נעצרו וימאים יהודיים הוכו.
במשך 25 יום עמדו פועלי הנמל במריים. אליהם הצטרף איגוד עובדי הימאות
הקנדי, שהחליט אף הם להחרים ספינה מצרית, "כוכב אסואן", שעגנה בנמל
מונטריאול.
לאחר 25 יום של לחץ כבד מצד הממשל, נכנע איגוד העובדים תמורת התחייבות
של הנשיא לפעול נגד החרם.
היום, כמעט 60 שנה לאחר מכן, אנו חיים במציאות אחרת. מעמדה הבינלאומי
של ישראל איתן; טוב לאין ערוך מכפי שהיה אז. ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה נגד
ישראל ב-15 השנים מאז הוחלט עליהם בוועידה האנטישמית בדרבן אינם ממריאים ונוחלים
מעט מאוד הצלחות.
הממשל האמריקאי היום, ומבחינה זו מדובר בכל נשיאי ארה"ב בחמישים
השנים האחרונות, הוא פרו ישראלי. עם זאת, גילוי כזה של סולידריות פועלית עם ישראל
אינו יכול להתקיים היום. האיגודים המקצועיים במערב נתונים להשפעת ההסתה ושטיפת
המוח האנטישמית של ארגוני ה-BDS, בעוד אנו הזנחנו, ברשלנות מופקרת, את החזית החשובה הזאת. מפעם בפעם
אנו קוראים על החלטה של איגודי נמלים בסקנדינביה להחרים פריקת אניות ישראליות
(אגב, שתיים משלוש האניות שהמצרים עצרו בתעלת סואץ, ויצרו את המשבר שהביא לתגובת
האיגודים המקצועיים בארה"ב, היו דניות. השלישית הייתה יוונית).
אין לנו מה להתגעגע לאותה תקופה, שבה ישראל הייתה חלשה ומבודדת, אולם
ראוי להיזכר בהערכה בגילוי הסולידריות של פועלי הנמל האמריקאיים עם ישראל. היה זה
אור של נאורות ואנושיות בעולם ציני שנכנע לברבריות אלימה.
* דה לגיטימציה - עקירה של מאות אלפי יהודים מבתיהם כדי שחבל ארץ שלם יהיה ריק מיהודים,
היא טיהור אתני. אין אפשרות לוגית לסתור את העובדה הזאת. כשנתניהו אמר את האמת
הזאת, קפצו עליו רבים, אך איש מהם לא מצא הסבר שיסתור את ההגדרה המדויקת. אז דקלמו
את דקלומי אקיבוש.
אבל גדעון לוי קפץ על המציאה לצורך דה-לגיטימציה
של ישראל וקיומה. הרי בעיניו, מלחמת השחרור, שֶׁבָּהּ למחרת הכרזת האו"ם
על חלוקת הארץ באופן שבו העם היהודי יזכה באיזו מדינונת קטנטונת – התנפלו ערביי
א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולבטל את ההחלטה, ויום לאחר הכרזת
העצמאות פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להכריתה ולהטביע את כל היהודים בדם, שלוש שנים
בלבד אחרי השואה – היא "טיהור אתני" של הפלשתינאים. מין תאוריה מתקרבנת
שבה התוקפן הוא הקורבן, והמותקף שניצח הוא בלתי לגיטימי ולמדינתו אין זכות קיום.
בשם אותה התקרבנות פלשתינאית, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני הזה סבור שהעם היחיד
בעולם שאין לו זכות למדינת לאום ריבונית הוא העם היהודי.
את מלחמת השחרור של מדינת ישראל מגדיר התועמלן האנטי ישראלי "הטיהור הגדול של 1948" ומוסיף "1948 לא
נגמרה מעולם. ישראל לא רק שלא קיבלה אחריות, היא ממשיכה באותה מדיניות ונוקטת אותה
שפה, מאז ולתמיד".
* בשם האיזון הקדוש - בהספד מוקדם (אחד מני רבים) על פרס כתב נחום ברנע על הסכם אוסלו: "ההסכמים
כובדו נומינלית והופרו מהותית. שני הצדדים הפרו אותם". שקר וכזב. ההסכמים
כובדו בפועל בידי צד אחד והופרו לחלוטין בידי הצד האחר. מעבר לאותיות הקטנות,
מהותו של הסכם אוסלו א' היה נסיגה ישראלית מעזה ויריחו תמורת הפסקת המאבק המזוין
והטרור. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והפלשתינאים הגבירו בצורה משמעותית את הטרור. אף
על פי כן נחתם הסכם אוסלו ב', שבו ישראל התחייבה לסגת משטחי A ומן הערים המרכזיות ביהודה
ושומרון והפלשתינאים התחייבו שוב לכבד את ההתחייבות שהפרו בהסכם הראשון – הפסקת הטרור.
הטרור נמשך והתגבר ביתר שאת וכתוצאה מכך רבין עצר את מימוש הנסיגה באמרו:
"אין תאריכים קדושים", כלומר אם הפלשתינאים אינם ממלאים את הצד שלהם,
ישראל לא תמלא את הצד שלה רק כי הגיע התאריך. אולם רבין נרצח ופרס שינה את הדרך
ונסוג מיד מן השטחים, על פי ההסכם. בתגובה הפלשתינאים הסלימו את הטרור לשיא חסר
תקדים.
גם אם נחום ברנע רוצה להיות מהאו"ם, ניתן
לצפות ממנו להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות ולא להמציא איזון קדוש חסר שחר.
הבעיה האמתית אינה הפרה זו או אחרת, גם לא הטרור
הפלשתינאי, אלא חוסר נכונותם של הפלשתינאים לכל פתרון. רק השבוע הבהיר אבו מאזן
שהפלשתינאים לא יוותרו על "זכות" השיבה. 6 מיליון פלשתינאים יושבים
כ"פליטים" ולוטשים עיניהם לשטחי מדינת ישראל, ואף הנהגה פלשתינאית אינה
מעלה על דעתה להתפשר בנושא הזה.
* זריז יותר מביילין – חבר הכנסת גטאס מן הרשימה המשותפת זריז אפילו יותר מיוסי ביילין.
ביילין יצא למסע השתלחות בפואד מיד בהיוודע דבר מותו. גטאס לא הצליח להתאפק "בואו
נזכור, לפחות במותו, את מהותו האמתית כעריץ וכאחראי ישיר על פשעים ופשעי מלחמה שבוצעו
נגדנו... הדם שלנו מכסה אותו מכף רגל ועד ראש... אחד מעמודי התווך היהירים של המפעל
הציוני האימפריאליסטי ומפעל ההתנחלויות ואחד מהכי שפלים, אכזריים, קיצוניים וּותיקים
ביותר מבחינת גילו ומבחינת התוצאות, מי שהביא הכי הרבה נזק ושפע של אסונות לעם הפלסטיני
ולעמים במדינות ערב. זהו שמעון פרס שהצליח למרות כל התכונות האלו לגרום לו להצטייר
כיונת שלום ואפילו קיבל פרס נובל לשלום".
האם מפלגתו של פרס (איני מתכוון
ל"קדימה") רואה את הרשימה המשותפת פרטנרית אופציונלית לקואליציה כלשהי?
* בוגדים בזכויות האדם – בית המשפט העליון דחה פה אחד את העתירה נגד "חוק ההזנה",
על פיו יוזנו בכוח אסירים השובתים רעב ונמצאים בסכנת חיים. עצם הניסיון לבטל חוקים
של הכנסת באמצעות בית המשפט פוגע בדמוקרטיה, אך כאן מדובר באבסורד של ממש, בעיקר
בכסות ה"הומניסטית" שלו והשימוש הנואל ב"זכויות האדם" למטרה
הפוכה.
כל אסיר הוא בבחינת חסר ישע הנמצא באחריות בתי הכלא, כלומר באחריות
מדינת ישראל. חובתו של סוהר להציל את חייו של אסיר שתלה את עצמו, ובדיוק באותה
מידה – להציל את חייו של אסיר השובת רעב. סוהר או הנהלת בית סוהר שישתמטו מחובתם
זו, פועלים בעליל באופן בלתי מוסרי ובלתי חוקי.
אילו היה מדובר בחוק שמתיר לבתי הסוהר לאפשר התאבדותם של אסירים – אז
היה מקום לעתירה של מי שחרדים באמת לזכויות האדם נגד החוק, וזה היה אחד המקרים
החריגים שבהם ראוי היה שבית המשפט יתערב בחקיקה של הכנסת.
העובדה שארגוני "זכויות אדם" נאבקו נגד החוק הזה, מעידה על
מהותם – זכויות האדם אינן מעניינות אותם. אלה ארגונים פוליטיים, שמאבקם הוא פוליטי
לחלוטין. מאבקם נגד החוק, הוא מאבק למען מלחמתם של המחבלים האסורים בישראל, המנסים
לבצע פיגועי התאבדות – לגרום נזק מדיני ותדמיתי כבד למדינת ישראל באמצעות התאבדות.
אותם ארגונים מעודדים את פיגועי ההתאבדות הללו, בניגוד למחויבותם לזכויות האדם
שבשמן הם מלהגים. הארגונים הללו בוגדים בזכויות האדם.
* בזיון בית המשפט העליון - החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה
נגד חוק ההזנה, מחויבת מאחריותו של בית המשפט להגן על זכויות האדם והאזרח. אולם
"הארץ", הנושא לשווא את דגל זכויות האדם, מעדיף את האינטרס הפוליטי של המחבלים
השובתים רעב כמאבק נגד מדינת ישראל, על זכויות האדם. כדרכו, מתנפל "הארץ"
במאמר מערכת בוטה על בית המשפט העליון, כאשר הוא מעז לסטות מהקו של העיתון ולפסוק בניגוד
לו. ביקורת על החלטות בית המשפט, היא לגיטימית. אולם ההשתלחות של "הארץ"
אינה ביקורת עניינית, אלא בזיון בית המשפט. פשקוויל המערכת אינו מתמודד עם תוכן הפסיקה,
אלא מטיל דופי ביושרת השופטים, וטוען בעזות מצח שהתוכן הוא "תחפושת" לתמיכה
ב"חוק פוליטי". אין להם גבולות.
* הנראטיב הסורי – סוריה טוענת שהפילה מטוס קרב ומל"ט ישראליים. זה הנראטיב
הסורי. הנראטיב הציוני הוא שהיא לא הפילה את המטוסים. כמו בנושא ה"נכבה"
– אין אמת. כל אחד והאמת שלו. אין שום עדיפות לנראטיב הציוני על הנראטיב הסורי.
הנראטיב הציוני הוא הנראטיב ההגמוני הקולוניאליסטי הגברי האשכנזי וצריך להקשיב
לקול המדוכא של המורחקים, המושפלים והמודרים הסורים.
* רפורמה תחבורתית וחברתית – הושלם מיזם הענק של הרחבת כבישים 65 ו-85 ממחלף גולני עד צומת
עמיעד. זהו נדבך משמעותי ברפורמת ענק בתשתית התחבורתית של ישראל. לצד התועלת
הכלכלית והבטיחותית שבעשיה הזאת, יש לה גם משמעות חברתית אדירה, של קירוב הפריפריה
למרכז וצמצום הפער בין הפריפריה והמרכז. זו גם רפורמה אקולוגית ממדרגה ראשונה,
ששחררה מחדש את אפיק נחל עמוד, שנאטם כאשר נסללו כבישים אלו לפני 35 שנה. באזור
עמיעד אף נבנה גשר מעבר אקולוגי לבעלי חיים מעל הכביש.
התייחסות לצד הפוליטי הפרסונלי של המיזם – הרפורמה התחבורתית היא מיזם
הדגל של ישראל כץ, שר התחבורה. הוא מוכיח את עצמו כאיש ביצוע מוצלח, ממדרגה
ראשונה. המיזם הזה, הפונה לפריפריה, הוא העדפה ברורה של אזורים דלילי אוכלוסין,
ולכן גם דלילי בוחרים, על פני אזורים צפופים, שגם צפופים בבוחרים, מתוך העדפת
השיקול הלאומי על השיקול האלקטורלי (הן האישי בפריימריז והן בבחירות הכלליות).
כדאי ללמוד מן ההצלחה הזאת על התועלת בכך ששר מכהן תקופה ארוכה במשרד אחד. תחלופת
השרים המהירה במשרדים, מקשה על תכנון לטווח ארוך וביצוע מיזמים כאלה, כיוון שהשרים
מעדיפים עשיה שתוצאותיה הן בטווח הבחירות הקרובות.
הצלחתו המקצועית של ישראל כץ, היא מה שהופך אותו לאיום, בעיניו
הפרנואידיות של נתניהו, ולכן הוא מנסה לדחוק אותו למקום שאליו דחק את סער, כחלון,
יעלון ואחרים.
* הרס"ר נתניהו - שר הרווחה חיים כץ הגיעה לישיבת הממשלה לבוש בחולצה יפה ומכובדת,
אך לא חנוט בעניבה וחליפה שכל כך לא מתאימה לישראליות; לרוח הישראלית ובעיקר
לאקלים הישראלי. ראש הממשלה, שאינו מחמיץ הזדמנות להקטין את שריו בהרגשה שבכך הוא
מגדיל את עצמו, עשה לו שיימינג, ובתרגיל מנהיגות פאתטי העיר לו על לבושו ואילץ
אותו להתאים את עצמו לקוד הענֶבֶת, שבו השרים נראים תדיר בתחפושת פורים. לא
די לו בתפקידי ראש הממשלה, שר החוץ ושר התקשורת, עכשיו הוא גם רס"ר משמעת?
* קוד לבוש – את עמדתי בנושא קוד לבוש, אציג באמצעות הסיפור הבא: לפני שנים רבות, השתתפתי בפגישה של הנהגת המועצה
הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן עם כבוד הנשיא במשכן הנשיא. לפני הכניסה פנה אליי
אחד מחברי המועצה, פרופ' ראובן לסקוב, ואמר: "אתה לא מתבייש לפגוש את כבוד הנשיא
בסנדלים?" השבתי: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל
בטובו להזמין אותי בחורף". כבוד הנשיא ישב חנוט בחליפה ועניבה, אך לימים התברר
שתחביבו הוא דווקא להפשיל את מכנסיו ותחתוניו.
* תסריט ריאלי – האם ניתן להפיל את נתניהו? על פי ראש מערכת החדשות ב"הארץ"
אורי מרק, אין סיכוי כזה. הוא פרסם במוסף "הארץ" סיפור פוליטי מרתק,
המתאר את הפלת נתניהו. אולם התסריט הזה בנוי על חיבור בין אהוד ברק וגבי אשכנזי,
שירוצו יחד לראשות הממשלה ברוטציה. הסיכוי שחיבור כזה יקרה נמוך יותר מהסיכוי שבצלאל
סמוטריץ' יתחתן עם חנין זועבי.
* זאת הטרדה מינית?! – החקיקה נגד הטרדות מיניות חשובה מאוד ותרמה תרומה רבה לחברה
הישראלית, להגנה על נשים וליחסים בין המינים. אולם מלכתחילה היא טמנה בחובה סכנות;
סכנת תלונות השווא והסכנה של פגיעה ברקמת היחסים הנורמלית בין המינים, בשל הרחבה
והקצנה של מושג ההטרדה.
פרשת בורגס, מנכ"ל כי"ל שנאלץ להתפטר בשל הטרדה, מאוששת את
החששות. ה"הטרדה המינית" שבה הואשם בורגס היא נשיקת פרידה על לחיה של
עובדת, שהפכה ל"הטרדה" כעבור חצי שנה, לאחר שאותה עובדת פוטרה, אף שעל
פי הבדיקה, הפיטורין היו על רקע מקצועי לחלוטין. נשיקת פרידה על הלחי, אינה מעשה
מיני ואינה הטרדה מינית. זילות המושג הטרדה מינית, רק פוגעת במאבק לביעור התופעה
האמתית של הטרדות מיניות; לא כל שכן, הגושפנקא לתלונת שווא נקמנית.
הפרשנים הכלכליים טוענים שבורגס הוא מנהל כושל שהתוצאות הכלכליות של
החברה שניהל הצדיקו את סיום תפקידו. יתכן שזה נכון. אדרבא, אם כך, ראוי היה להביא
לסיום תפקידו, בשל כישלונו. אולם הדחת מנכ"ל חברה, בשל תלונת נקם של עובדת
שפוטרה, על נשיקת פרידה על הלחי, בטענה שזו "הטרדה מינית" – מטרידה
מאוד.
* השמאלנית בעיניי הימנן – משה כהן ("חדשות בן עזר" 21.9.16) ממשיך לרדוף את במבי
שלג ז"ל גם אחרי מותה, על כך שבחייה העזה לבטא תפיסה ציונית דמוקרטית דתית
לאומית עצמאית, בלי לרקוד כאוטומט לצלילי התזמורת הימננית הקיצונית. הוא רודף אותה
כי היא ... "שמאלנית". ובמה מתבטאת "שמאלניותה"? בכך שהיא
הביעה תמיכה בבוגי יעלון, שכידוע גם הוא ... "שמאלני". ככה זה בעולמם
המוגבל של הפנאטים הימננים מסוגו של משה כהן. אנשי השחור לבן שאינם מכירים גוונים,
אינם מכירים מורכבות, הם תמונת הראי של השמאלנים הקיצונים.
* בבוא היום - בהתייחסותו לסיפורו של גדעון תלפז "אחרית קיץ" ציין אהוד
בן עזר שתלפז התייחס בסיפור, שתקופת התרחשותו היא שנות ה-60, להודעה במשיבון,
והעיר בצדק שבתקופה זו טרם היו משיבונים. גם אני שמתי לב לכך כשקראתי את הסיפור,
ואף לי זה צרם. חשבתי אף לציין זאת בדברים שכתבתי על הסיפור. אולם הבחנתי שהסופר
כתב "טבעי היה שבבוא היום יקדם אותי המשיבון שלה בהודעות עליזות" וגו'.
מהו "בבוא היום"? מן הסתם הכוונה היא לשנות ה-80, שבהן כבר היו משיבונים
(שכונו "מזכירה אלקטרונית").
* התחדשות יהודית - עולם ההתחדשות היהודית בישראל, העולה
כפורח בשלושים השנים האחרונות, ועמותת הגג של עשרות ארגוניו – "פנים", מאס
בשמו והמיר אותו ל"יהדות ישראלית". לא ברור לי למה.
התחדשות יהודית היא השם שאכן מבטא מכל בחינה
שהיא את התחום: א. התחדשות החיים היהודיים בישראל, לא רק כביטוי דתי אורתודוכסי
צר, אלא כביטוי קיומי, תרבותי, חינוכי רחב. ב. התחדשותה של היהדות, שאינה קופאת על
שמריה.
בשם "יהדות ישראלית" יש משהו
מתבדל מיהדות הגולה, תחת שההתחדשות היהודית תהווה גשר ליהודי הגולה.
* המועמדות הריאלית – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן
וח"כ לשעבר מטעם "הדרך השלישית", ובמסגרת מחקרי עיינתי ברשימות
המועמדים של "הדרך השלישית" זצ"ל. וכך נזכרתי, שאף אני קישטתי את
רשימות המועמדים. ברשימת "הדרך השלישית" לכנסת ה-14 (1996) הוצבתי במקום
ה-35 והמכובד (המפלגה זכתה בארבעה מנדטים). בבחירות לכנסת ה-15 נסקתי היישר אל
המקום ה-26 הריאלי (המפלגה הייתה הרבה מתחת לאחוז החסימה). אני עדין ממתין במתח
לקולות הימאים.
* הקוד הגנטי – חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין ויו"ר
מועצת המכינות הקד"צ, שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. להלן ההרכב
הגנטי של נכדו: רבע טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני
ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי). אז האם הילד הזה הוא "אשכנזי" או "מזרחי"? יותר
ויותר ילדים יהודים ישראלים מורכבים באופן דומה, ומספרם ילך ויגדל, עד שבעוד דור
או שניים לא ימצא עוד ילד שידע להשיב על השאלה הגלותית והטיפשית האם הוא
"אשכנזי" או "מזרחי".
אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות, בפוליטיקה
ובספרות. הן טובות לעם ישראל.
* צליל מכוון – בליל שבת חוויתי חוויית זמר שכמותה לא חוויתי מעולם. ליל שירה
שנמשך במשך עשר שעות ללא הפסקה, אפילו של דקה. "צליל מכוון" הוא מועדון
הזמר של היישובים אלוני אבא ובית לחם הגלילית, בגליל התחתון. פעם בשנה, זו השנה
הרביעית ברציפות, הם עורכים לילה שלם של שירה. הלילה היה בגני חוגה שבעמק
המעיינות. אל חברי היישובים מצטרפים חובבי זמר נוספים, בשיטת "חבר מביא
חבר", וכך אני הצטרפתי בהזמנת חברי רני קרן, היוזם, המארגן והמנהל של האירוע.
הייתה זו חוויה יוצאת דופן. את הערב הוביל המוסיקאי, הקלידן הווירטואוז, צליל
בירן. במשך למעלה מעשר שעות הוא עמד ליד האורגן, ניגן והוביל את השירה ללא הפסקת
פיפי אחת. עמו היה רעי, גיטריסט מעולה ואשתו סלעית, זמרת ופצצת אנרגיה, שהתרוצצה
עם המיקרופונים הניידים בין האנשים. הקהל היה קהל של חובבי זמר, משפחות משפחות עם ילדיהן.
חלקם הלכו במהלך הלילה לישון באוהלים ורבים נשארו עד אור הבוקר. בשעה 03:45 שרתי
סולו את "פגישה לאין קץ", בליווי מוסיקלי של צליל בירן בצלילי נגינתו
ובקול שני.
היה זה לילה בלתי נשכח.
* סדר יום הפוך - ביום חמישי שעבר ביליתי יחד עם בני אסף במופע האיחוד ההיסטורי
הנפלא של להקת "תמוז", לאחר 40 שנה. עד עכשיו אני נרגש כאשר אני נזכר
בהופעה. לאחר ההופעה, הייתי תקוע שעה, על השעון, בפקק ביציאה מן החניה (לא היו
סדרנים ושוטרים במקום – זאת שערוריה בפני עצמה, אך אין בה כדי להעיב על האופוריה
של התענוג מן המופע). הגעתי הביתה ב-04:30 לפנות בוקר וביום שישי ב-8:30 כבר ישבתי
בישיבה ראשונה. נחתי קצת אחה"צ ונסעתי לאירוע בגני חוגה. ב-7:30 הלכתי לישון
כאשר ב-11:00 היה עליי לקום למשימת אירוח של משפחה לקליטה באורטל. סדר יום קצת
מטורף, אני מודה, אבל אם זה המחיר למה שהרווחתי מהמופע של "תמוז" ומליל
השירה בגני חוגה – לא הייתי מהסס שוב ולו לחלקיק שניה.
* תורת היחסות – הנוכל של העיירה הלך לעולמו בדרך כל בשר. אדם מת, נהוג לומר משהו
בשבחו. הרי אנחנו לא יוסי ביילינים. אבל אף אחד לא מצא שום דבר חיובי לומר עליו.
דילמה. ואז הבריק רעיון בראשו של גבאי בית הכנסת. "אני אספיד", הוא אמר
לרב. הוא עמד בפני המלווים ואמר: "נכון, פלוני היה שקרן, רמאי, נוכל, גנב,
מושחת, חרא של בן אדם. אבל לעומת הבן שלו, הוא ממש צדיק".
ולמה נזכרתי פתאום בבדיחה הישנה הזאת? שמעתי על סדרה חדשה של חנוך
דאום עם אורן חזן ואמיר חצרוני. במקום שבו חצרוני נמצא, אורן חזן הוא אדם נורמטיבי
ושפוי.
* ביד הלשון
* מכה שלא כתובה בתורה – הביטוי "מכה שלא כתובה בתורה", המתאר צרה איומה ונוראה,
לקוח מפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא". הפרשה נפתחת בציור הטוב הצפוי לעם אם
ישמע בקול אלוהיו והרע הצפוי לו אם לא ישמע בקול האל. החלק החיובי קצר ואילו החלק
השלילי ארוך מאוד – הוא מכיל תיאורי זוועה של כל האסונות והמכות שרק ניתן לדמיין,
ביצירתיות רבה, וכאילו אין די בכך, אולי זה לא מספיק מפחיד, הוא משאיר לדמיוננו
החולני את האפשרות להוסיף כמה מכות נוספות: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא
כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת, יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ".
* שנהיה לראשה ולא לזנבה – פעמים רבות כתבתי נגד הנפיחה הלשונית "ראשה". לשמחתי,
נוכחתי שלאחרונה אבשלום קור מנהל מלחמת חורמה נגד הנטע הזר הזה, שהוחדר לעברית
דווקא בידי האקדמיה ללשון.
אבשלום קור הוא ראש וראשון למגִני השפה העברית. השפעתו התקשורתית רבה
ואני מקווה שהקרב שהוא מנהל יסתיים בניצחון העברית.
אגב, העברית היא שפה, וגם בפיו של גבר היא שפה ולא שף, כיוון שהאיבר
שפה הוא בנקבה. העברית היא גם לשון, וגם בפיו של גבר היא לשון (בנקבה), כיוון
שהאיבר לשון, בעברית, הוא בנקבה.
לעומת זאת, האיבר ראש הוא בזכר, גם כשהוא על כתפי אישה, ולכן מרים
פיירברג היא ראש העיר ומיי היא ראש ממשלת בריטניה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
