* שנאה עצמית – הפרובוקציה התורנית בטקס חלוקת פרסי אופיר הייתה קטע משיר לאומני של
מחמוד דרוויש; המשורר הקורא להשמיד את מדינת ישראל ולסלק מתוכה כל אחד ואחד מן
היהודים, ומאיץ מאתנו לקחת אתנו גם את הקברים.
כיוון שאותה חבורת קרנפים מתלהבת משיר הקורא לנו לקפל מכאן את היהודים
המתים, פניתי לאחד מהם לבקש את תגובתו. והרי תגובתו של ברל כצנלסון: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי
ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה
אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...
וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו...
עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות
הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ
ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו" (מתוך מאמר
בגיליון חגיגי של "דבר" לרגל האחד במאי, 1936. חלפו 80 שנה, ודבריו
נותרו כל כך אקטואליים).
* גיבור ישראל - אומץ וחתרנות נמדדים על פי קבוצת ההתייחסות של
אדם. מי אמיץ יותר - אדם השייך למיליה הקולנועי שמסתער לעבר מירי רגב או אדם השייך
לאותו מיליה שיעז להזדהות אתה?
* הבעיה האמתית - איני מחסידיה של מירי רגב. רחוק מזה. ולא אחת ביקרתי אותה על מעשיה,
על סגנונה, על רדיפת הפרסום שלה, על הפרובוקציות שלה, על נוהגה כפיל בחנות חרסינה.
אולם איני מוכן להיות חלק מעדר האוטומטים, היוצא נגד ללא ביקורת וללא מחשבה בכל
צעד ובכל מעשה. נניח שבאמת רגב תכננה פרובוקציה באירוע של פרסי אופיר. נניח שהיא
באמת ידעה מה מתוכנן ובישלה אירוע יחצ"ני. אם כן, זה באמת לא בסדר.
אבל האם זאת באמת הבעיה של התרבות הישראלית? האם
מירי רגב בחרה להעלות על הבמה דווקא קטעים מתוך שיר הסתה אנטישמי קיצוני? האם היא
זאת שהפכה דווקא שיר כזה לדגל, שהתרבות הישראלית מתכנסת סביבו? האם היא אחראית
להתקרנפות המיליֶה של עולם הקולנוע הישראלי, שכמעט כולו מדקלם אותו דקלום, והדקלום
הוא "תרשום, אני ערבי" של מחמוד דרוויש? זאת הבעיה האמתית, ואי אפשר
לברוח מדיון על רוח התרבות הישראלית אל המקום הנוח של סגנונה והתנהגותה של מירי
רגב.
* דגל התרבות הישראלית – השיר נגד הכיבוש שכתב מחמוד דרוויש, והונף כדגל בטקס פרסי אופיר,
נכתב ב-1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, ברור לאיזה כיבוש הוא
מתכוון. לכיבוש שעליו דורש אבו מאזן מבריטניה להתנצל בפני הערבים. וכה כתב דרוויש:
אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!
אני מסרב להשביע את רעבונו של דרוויש.
* הסכסוך בין "הארץ" למדינת
ישראל – הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל
אינו על תוצאות מלחמת ששת הימים, אינו על אקיבוש. הוא על הקמת המדינה. הוא על תש"ח.
בעיני "הארץ" מלחמת השחרור היא "נכבה", אסון, עוול כלפי הפלשתינאים.
פשקוויל המערכת של העיתון (22.9.16) קורא ל"הכרה באחריותה [של ישראל] או אפילו
התנצלות היסטורית [בפני הפלשתינאים], תוך מאמץ כן לתקן ככל הניתן את העוול שגרמה להם",
אף שהוא מטיל ספק אם הפלשתינאים יסכימו אי פעם לקבל את ההתנצלות. ובאותו יום כתב התועמלן
הראשי של העיתון, שפשקוויליו הם הקרובים ביותר ברוחם ובטיעוניהם לפשקווילי המערכת,
גדעון לוי, פשקוויל שבו הוא תבע מישראל להתנצל, לפצות ובין הצעותיו: "כריעת ברך
ופיצויים כמו בגרמניה" (לצד איזה משפטון כסת"חי שזאת לא השוואה לשואה או
משהו כזה).
אבל "הארץ" אינו מעודכן. מבחינת
הפלשתינאים הבעיה אינה 1948 אלא 1917 – הצהרת בלפור, כפי שמנהיגם אמר בבירור בנאומו
בעצרת האו"ם. 31 שנה לפני סיפורי הנכבה/שמכבה נעשה להם העוול הגדול – ההכרה בזכותו
של העם היהודי לבית לאומי במולדתו.
* פינת החי – קוראי "הארץ" הבחינו בוודאי בתופעה המעניינת, שבשבועות
האחרונים יש לדבוקת שוקן אויב מסוכן יותר אפילו מהשילוב של נתניהו, בנט וליברמן גם
יחד; אדם שאין כמעט יום שלא מופיע לפחות מאמר אחד בגנותו. האיש הוא ארי שביט, חבר
מערכת "הארץ".
בעיניי, תפקידו של ארי שביט ב"הארץ" דומה לתפקיד הבודקה של
השומר בבית הקברות –פינת החי. בניגוד לשלמה אבינרי, ארנס וישראל הראל הכותבים בו
מבחוץ, הוא חבר מערכת העיתון – "הארץ" הוא מקום עבודתו ועיסוקו המרכזי.
בשממה האנטי ציונית הצחיחה של "הארץ" הוא מאתגר את עיתונו בעמדות של
"שמאל"/"מרכז" ציוני. וזה מטריף אותם.
ביום רביעי חיים לוינסון כתב נגדו ונגד נתניהו, שהם מדברים אל הנצח
ואינם רואים את בני האדם. את ארי שביט הוא תקף על תמיכתו במדינה פלשתינאית. למה?
כיוון שהוא דוגל במדינה פלשתינאית כדי להבטיח את הרוב היהודי בישראל, ולא כדי
לעשות צדק עם הפלשתינאים. אצל דבוקת שוקן, רוב יהודי הוא שם נרדף לפשיזם, לאומנות
וגזענות.
* תרבות השקר - נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. אין לי ספק שהוא ביטא
בדבריו הנכוחים את מחשבותיהם של הרוב המוחלט של הישראלים.
כאשר אין על מה לבקר את נתניהו על נאומו, ממציאים. כתבת "ידיעות
אחרונות" ציפי שמילוביץ, שרבבה את הגיגיה בידיעה שכתבה על הנאום, לא במאמר
פרשנות. היא אמרה שדבריו על כך שישראל מחנכת את ילדיה לשלם סותרים דברים של מבקר
המדינה, ודבריו על ההסתה של הפלשתינאים מתעלמים מההסתה שלו ערב הבחירות. ואיך היא
שרבבה את הערותיה האישיות לידיעה אינפורמטיבית? היא הוסיפה בראשם את המילים:
"גורמים מדיניים מיהרו להצביע על מספר סתירות ובעיות בנאומו". יפה היא
שדרגה את עצמה.
בצטטה את נתניהו מדבר על מעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל ועל העובדה
ש-160 מדינות מקיימות קשרים עם ישראל, היא הוסיפה, הפעם בלי להסתמך על
"גורמים מדיניים", "אך שכח להזכיר שרובן עשו זאת רק בעקבות החתימה
על הסכמי אוסלו". שטות ושקר. תנופת כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל של
עשרות מדינות ובראשם בריה"מ, סין והודו הייתה דווקא בתקופת כהונתו של יצחק
שמיר כראש הממשלה, בשנים שקדמו לאוסלו. ובימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של ירח דבש חסר
תקדים ביחסי ישראל ומדינות אפריקה ואסיה.
* בין נתניהו לריבלין – בנאומו בעצרת האו"ם אמר נתניהו את דברי האמת הבאים: "ילד
קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי
יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא". אמת.
העובדה שנתניהו אמר את האמת, לא תפריע לאוהדיו להמשיך להסית נגד ריבלין, שאמר
בדיוק אותם דברים. גם דבריו בנדון של נתניהו, "זה לא העם שלנו, זו לא
דרכנו", זהים לדבריו של ריבלין באותו נאום מושמץ, אלא שהם הועלמו בעלילת
"בני עמי", שמטפחים חסידי נתניהו.
* להתנצל בפני הבני זונות - בירושלים נערך ערב מקהלות מקסים, חווייה תרבותית נפלאה, על דעת
הציבור הרחב שהשתתף בה. על האירוע היפה הזה, הסתערו בריוני קו-קלוקס-קלאן הישראלי,
בנצי גופשטיין וחבר מרעיו, באלימות אופיינית, כדי לפוצצו ולהרוויח כותרות, באשמת
השקר שמדובר באירוע נוצרי (שהיא מתועבת באותה מידה גם אילו היה זה באמת אירוע
נוצרי).
חברי עדי ארבל, מראשי המכון לאסטרטגיה ציונית, פרסם בדף הפייסבוק שלו
פוסט חריף, שבו הוא גינה והוקיע את הכנופיה הזאת ובראשה את הדוצ'ה שלה גופשטיין,
שאותו הוא כינה "בן זונה".
לא חלף זמן רב, ופייסבוק הורידה את הפוסט, בטענה שהוא פוגעני. זו
השיטה של הבריונים העדינים האלה, אנשי החיה הכהניסטית. כבר סיפרתי בעבר על תביעת
הדיבה נגדי של איתמר בן גביר ועל התביעה של מיכאל בן חורין לפני שנים אחדות, מתוך
רצון להלך אימים עליי ועל כל מבקריהם ולסתום את פיותינו. גם פוסט שלי נגד הימין
הרידקלי נחסם בתחכום, אחרי שכתבתי באירוניה ברוח דבריהם. הם, הבריונים האלימים
האלה, שאין להם בעיה להכות פיסית ובוודאי שאין להם כל בעיה לנאץ, לגדף, להשמיץ
ולעשות שיימינג; בריוני הקשקשים הללו, נורא עדינים וכל כך רגישים לכל ביקורת עליהם,
וכאשר הם מוצאים שיש עילה כביכול, הם ממהרים, כחלק מן הטקטיקה שלהם, להתלונן
בפייסבוק כדי להסיר את הביקורת.
ולגופו של הפוסט של עדי – הוא צודק בכל מילה שכתב, אך הוא טעה בשימוש
בביטוי "בן זונה". לדעתי, עליו להתנצל בפני ציבור הזונות ובני משפחותיהן
על ההשוואה הנואלת לכנופיית גופשטיין.
* שלא יהיה כל רמז - אחד משני האישים - הילארי קלינטון ודונאלד
טראמפ, יהיה בעוד ארבעה חודשים נשיאה של ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו. לכן, חשוב
מאוד שנתניהו ייפגש עם שניהם. חשוב מאוד שיהדק את הקשרים עם כל אחד מהם. חשוב מאוד
שיעלה על נס את ידידותו של כל אחד מהם לישראל. והחשוב מכל - שלא יהיה בדבריו כל רמז
להעדפת אחד מהם על יריבו.
* כסת"ח - בראיון לערוץ 2 הודיע נתניהו שלא ישתתף
בהצבעה על מיסוי דירה שלישית, בשל ניגוד עניינים, כבעל שלוש דירות. בעיניי הגישה
הזאת בלתי סבירה. ואין המדובר רק בנתניהו במקרה הזה, אלא במה שהפך לנורמה – תפיסה אבסורדית
של ניגוד עניינים, שהגיעה לשיא באי השתתפותו של כחלון בהצבעות על מתווה הגז, כיוון
שהוא חבר של בעל עניין.
זה אבסורד. אנו בוחרים מנהיגים בהנחה
שהם יכולים להתעלות מעל שיקול פרטי ולהצביע על פי העניין הלאומי. האם שר שהוא אבא
של חייל יפסול את עצמו מהצבעה על פעולה צבאית, בשל ניגוד עניינים?
זאת תרבות הכסת"ח והבריחה
מאחריות.
* מעשה בלעם של אלון ליאל – דני דיין, הקונסול הכללי של ישראל בארה"ב, לשעבר יו"ר
מועצת יש"ע, חושב נכון ועושה את הדברים הנכונים. בראיון ל"ידיעות אחרונות"
הוא הציג ארבעה יעדים לתפקידו: "היעד הראשון הוא לקרב את הקהילה ההיספנית
לישראל. זו הקהילה שהכי שווה להשקיע בה. בעוד 30 שנה הם יהיו 30 אחוז באלקטורט ואם
לא נהיה שם, לא נקבל את תמיכת ארה"ב. אני גם רוצה להשקיע בדמוקרטים
ובפרוגרסיבים בניו יורק, למרות שאני בא מן הימין ומזוהה עם ביבי. השמאל והמרכז
התרחקו מאתנו, ואני מעוניין להחזיר אותם לתמיכה בישראל. יעד נוסף הוא החזרת תמיכתם
של בני ה-30 פלוס, יהודים ולא יהודים, שהם המנהיגות העתידית של ארה"ב. ולא
פחות חשוב – אני רוצה לפעול לפלורליזם דתי. אנחנו נפסיד את היהודים האמריקאים לא
בגלל הכיבוש אלא בגלל הכותל".
יפה מאוד. אלון ליאל הצליח לסכל, בצעד בוגדני, את מינויו של דיין
לשגריר ישראל בברזיל. ליאל רצה לקלקל ויצא משדרג – קונסול כללי בניו יורק, הוא
תפקיד חשוב ומשפיע יותר משגריר בברזיל.
* נדבך חשוב בבניין המדינה – המהלך ההיסטורי הגדול של יישוב הנגב והגליל בעולים שהגיעו לישראל
בשנות החמישים, הוא הגורם לכך שהנגב והגליל הנם חלק ממדינת ישראל. הגבול היה פרוץ,
לא היו גדרות, צה"ל היה קטן וחלש, מסתננים חדרו לישראל מידי יום והמוני
פליטים לטשו עיניהם לישראל. אלמלא אותה התיישבות, שום דבר לא היה עוצר את השתלטות
הערבים על הנגב והגליל ובלי הנגב והגליל מדינת ישראל לא הייתה שורדת.
העליה הגדולה מבורכת מסיבות רבות: א. היא הצילה את היהודים מהסבל
והרדיפות הנוראיות בארצות מוצאם. ב. היא קיבצה גלויות וקוממה את העם היהודי בארצו.
ג. היא הבטיחה את הרוב היהודי בישראל. ד. היא יישבה את ארץ ישראל. ה. היא הצילה את
הנגב והגליל ולכן – את מדינת ישראל.
יישוב הגליל והנגב בידי העולים, העניק לאותם עולים, לילדיהם, לנכדיהם
ולניניהם את הזכות הגדולה להיות נדבך כה חשוב בהגשמת הציונות ובבניין המדינה; את
הגאווה וההוקרה.
וכל כך חבל שעסקני עדתיות עלובי נפש הופכים את הקערה בסיפורי מסכנות
והתבכיינות של "שפכו אותנו מהמשאית" וכו'. כל כך חבל שעסקנים פוליטיים
וספרותיים מדכאים את הגאווה ומטפחים תסכול ואומללות, רק כי הקריירה שלהם נבנית
מכך.
* האדמו"ר היה לרב – "צריכים אנו
לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכוח הרוח שלנו... בטרם שנבנה את ירושלים של
מעלה, לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. 'אם ה' לא יבנה בית – שווא עמלו בוניו בו'.
עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה.
אם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקיבוצי שלנו – עלינו לצרף
לו את סמכותם של באי כוח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה נבאו שתשוב עם ימות
המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט השדרה של יצירת העם הקיבוצית, הגעגועים
להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.
ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחיית המתים לנו. תחיית מתים זו צריכה
להתבטא אצלנו עתה בתחיית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני
עמנו כולם בבניין הגדול שאנו בונים".
דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק בנאום שנשא בשנת תרפ"ו, 1926.
חלפו 90 שנה, והגיעה השעה להגשים את החזון הרוחני התרבותי של הציונות,
ברוח דבריו.
השבוע נערך טקס הסמכה של המחזור הראשון של בית המדרש לרבנות ישראלית.
הייחודי בסמיכה הזאת, המשותפת למדרשה באורנים, סיירת מטכ"ל של
ההתחדשות היהודית בישראל ולמכון הרטמן, הגוף המוביל של הציונות הדתית הפתוחה
והליברלית, הוא שאין היא רבנות של זרם. יש בה "דתיים"
ו"חילונים", רבות ורבנים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים
מקהילות תפילה ישראליות שאינן שייכות לאף זרם. עצם השותפות שלהם כחבורה של מנהיגות
רוחנית משותפת, מסירה את המחיצות בין ההגדרות המיושנות, המעיקות, המחנאיות,
הסוגרות, החונקות, של "דתיים" ו"חילונים". וכל זאת, בלי שאף
אחד מהם מתכחש לזרם שאליו הוא שייך ואינו מתנתק ממנו. גם הרבות האורתודוכסיות
ממשיכות להיות אורתודוכסיות, אף שעדיין הזרם שלהן אינו מכיר בסמיכתן, למרות שהן
לבטח עולות במחויבות, בידע וביכולות שלהן על מרבית הרבנים האורתודוכסיים.
מתוך תעודת ההסמכה: "כל דור ודור נתבע מחדש להעמיד מנהיגות ומנהיגים
בני תורה ואנשי תרבות עברית, הבונים חיים יהודיים ערכיים. הרבנות הישראלית שואפת
לעצב יהדות רבת פנים, קשובה לצרכי השעה המוסריים והחברתיים; יהדות החיה את חלום
שיבת ציון וקיבוץ הגלויות ומחויבת לאתגרי הריבונות הישראלית, העם היהודי
והאנושות".
נשאלת השאלה, איך "חילונים" מתחברים לתואר רב? התשובה הזאת
מורכבת. ראשית, אך טבעי שמנהיגים רוחניים תרבותיים יהודיים, הפועלים ביהדות ומתוך
היהדות, לא יוותרו על התואר היהודי המקורי והעתיק לעשיה שהם עושים כבר שנים רבות,
כדי להמציא תואר אחר. שנית, בניגוד לארגון "תמורה" שמגדיר עצמו
כ"חילוני" ומסמיך רבנים חילונים בהגדרה, איני חושב ששי זרחי, רני יגר
וחבריהם מגדירים את עצמם ככאלה.
"מה פתאום רב"? שואלים רבים את גלויי הראש שבין הרבנים
החדשים. אני השתתפתי בטקס הסמיכה כאורחו של שי זרחי. השאלה שאני שואל אינה
"מה פתאום רב"? אלא – מה? אתה עוד לא רב? האמת היא ששי, שכבר כמעט 40
שנה כל חייו קודש לעשיה ולהנהגה ולהעמקה ביהדות, בחינוך יהודי, בתרבות יהודית,
בהנהגת קהילה יהודית, הוא כבר מזמן רב. אבל גם הוא וגם התנועה התרבותית שהוא
מייצג, היו צריכים לעבור את כברת הדרך שעברו מאז שנות השבעים ועד ימינו, כדי להגיע
להבשלה הזאת. שי הוא בעת ובעונה אחת הן מהמחזור הראשון של המוסמכים, והן אחד
מארבעת ראשי התכנית, ומהיכרותי אותו ואת הנפשות הפועלות, הוא מן הסתם המרכזי
והדומיננטי ביניהם.
כך שאת ההסמכה שלו אני מגדיר: סוף סוף האדמו"ר היה לרב.
מזמן לא הייתי שותף לכזו שירת "התקווה" מרגשת, עוצמתית,
מעומק הלבבות של כל הקהל, כמו בסיום טקס ההסמכה.
* כנס חוקרי הקיבוץ - חוויתי חוויה אינטלקטואלית נפלאה ביומיים של הכנס השנתי של פורום
חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שנערך בגבעת חביבה. בכנס הוצגו קרוב לעשרים מחקרים
בתפיסה רב תחומית: מחקרים היסטוריים, סוציולוגיים, ספרותיים ותרבותיים.
אני הרציתי על המהלך שבו הקיבוצים והמושבים בגולן הקימו את קצרין כדי
להוות מופת לאזור כפרי שבלבו בירה עירונית, המתנהלים במערכת יחסים שונה לגמרי מיחסי
האיבה שאפיינו אזורים אחרים בשנות ה-70.
בתוך שורת ההרצאות המרתקות והמלומדות הייתה אחת צחיחה וחסרת ערך
במיוחד. לא אעשה שיימינג למרצה, אציג רק את הנושא: "גבריות באליטה העירונית
של תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל בשנות השלושים". המחקר אמור היה להציג את
תפיסת הגבריות ההגמונית של האישים אותם הוא סיקר. הוא הציג דברים שהם כתבו על
פוליטיקה, התיישבות, חלוציות וחינוך, אך כנראה בכל החומר שקרא לא מצא אף התייחסות
ל"גבריות". זה לא הפריע לו לאנוס את מושאי המחקר, ולהכניס אותם דרך קוף
של מחט שהשיח הפוסט מודרניסטי המגדרי מכתיב, על כל הג'יבריש הכרוך בו. התוצאה
הייתה נלעגת. זו הזניה של האקדמיה.
* יד שניה מסלב – פרסומת חדשה לספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות
האנושות" המשודרת בימים האחרונים ברדיו מציינת: "הספר שעליו המליץ
אובמה". אילו היסטוריון בעל שם היה ממליץ על הספר, היה בכך דבר שראוי להתהדר
בו. כך גם אם מבקר ספרות מוערך היה מדבר בשבחו. אובמה, לצורך העניין, הוא בסך הכל
ידוען. זה כמו לפרסם ספר פילוסופיה עמוק ולומר שבר רפאלי המליצה עליו.
(הבהרה: אין בהערה זו הבעת דעה על כושרו האינטלקטואלי של אובמה ולא על
ספרו של הררי, אלא אך ורק על הפרובינציאליות של הפרסומת).
* עליתי לי"ב – חזרתי זה עתה מערב של קורת רוח, עונג והתרגשות – מפגש של כיתה י"ב
4 ב"בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנה.
הזמנתי למפגש הייתה הפעם הראשונה שהתקבלתי לי"ב בבליך, כיוון
שהאמת היא שהעיפו אותי מביה"ס אחרי י"א, כיוון שהייתי ברדקיסט. עצם
ההזמנה הפליאה אותי – הרי איך מארגנים מפגש מחזור? לרוב יושבים עם ספר המחזור
ונזכרים בשמות. ואילו אני לא נוכח בספר המחזור.
מסתבר שכמעט אף אחד לא זכר שלא סיימתי אתם את י"ב.
אני זוכר את תקופת נעוריי כתקופה נפלאה... אך לא כל כך בקשר עם
ביה"ס. שבט הצופים לא היה ביתי השני, אלא הראשון. שם חייתי. הייתי מדריך,
רשג"ד, פעיל בשכבה שלי ובשבט בכלל, תרבותניק, נציג השבט בתנועה ומאמצע
י"א בגרעין ומזכירות הגרעין. והייתה זו תקופה סוערת מבחינה חברתית, מבחינה
תרבותית, תקופה פוריה של טיולים, של ספרים, של מוסיקה, של רומנטיקה. הכל... חוץ
מלימודים. את ביה"ס "בליך" ממש שנאתי. וגם בדיעבד אני זוכר אותו
לרעה. אולם אם עד עתה חשבתי שהסיבה לכך היא הרומן הבעייתי שלי עם ביה"ס,
נוכחתי בשיחה שקיימנו במפגש, שהרוב המוחלט של תלמידי הכיתה, כולל התלמידים הטובים,
גם בחלוף 35 שנים, זוכרים לרעה את "בליך" המהולל ובעל השם, כמוסד קודר,
נוקשה ומנוכר. יש גם מפלגה קטנה של אוהבי "בליך", אך כפי שהעיר אחד
החבר'ה, היא לא עוברת את אחוז החסימה...
את רוב החבר'ה לא פגשתי 35 שנים. כולם שירתו ביחידות קרביות, כולם
חיים בארץ, כמעט כולם הקימו משפחות למופת, אצל הרוב – בזוגיות יציבה, כמעט לכולם
כ-3 ילדים, יש גם כמה נכדים, ואנחנו יכולים להתגאות שיש "לנו" אפילו ילד
שייצג את ישראל באולימפיאדה (הג'ודוקא גולן פולק). בין הבוגרים שני רופאים בכירים
(לא ממש אופייני לכיתה של היסטוריה וסוציולוגיה), כמה אנשים ששירתו שנים רבות בקבע
ובכירים במערכת הביטחון. יש אנשי חינוך וניהול והרבה עוסקים בהתנדבות. בקיצור –
מלח הארץ, במלוא מובן המילה.
ויש גם מי שחוו חוויות קשות, משברים רפואיים חמורים, אסונות במשפחה.
ודיברו על כך בפתיחות רבה וזכו להאזנה ואמפתיה מחבריהם מנוער.
בין המשתתפים הייתה גם אביבה נקר, מחנכת הכיתה הנפלאה והאהובה (כן, גם
על אלה שהכי שנאו את "בליך", למרות שהיא הייתה מחנכת קשוחה). היא לא רק זכרה
כל תלמיד ותלמיד, אלא אפילו איפה כל אחד ישב וליד מי.
הייתה זו חוויה יוצאת מן הכלל.
רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי בכיתה לא באה למפגש.
* הבוגר שלנו – מאז סיום לימודיי ב"בליך" ביקרתי רק פעם אחת
בביה"ס. היה זה כ-15 שנה לאחר לימודיי, כשהייתי דובר ועד יישובי הגולן,
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בביה"ס נערך "משאל עם" על נסיגה
מהגולן ואני הוזמנתי להרצות. הוצגתי בפני התלמידים כ"בוגר שלנו"... גם
הם לא זכרו שהעיפו אותי...
כמובן שהיה רוב של כ-2/3 נגד הנסיגה, וכדובר מיד הוצאתי הודעה שבה הזכרתי
שזה ביה"ס שתמיד ניבא נכון את תוצאות הבחירות (למרות שידעתי שהמיתוס הזה הוא
פיקציה).
* שולמית לסקוב ז"ל - ההיסטוריונית שולמית לסקוב, הלכה לעולמה בגיל 100. לסקוב, אשתו של
הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, כתבה ספרים רבים בחקר הציונות וביוגרפיות של אישים
ציוניים ובהם אחד העם, יוסף ויתקין וטרומפלדור. יהי זכרה ברוך!
הביוגרפיה שכתבה על טרומפלדור היא ביוגרפיית מופת. היא בחנה לעומק את
מיתוס המיתוס – המיתוס על פיו כביכול טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד
ארצנו" אלא קילל ברוסית, וכאילו ה"טוב למות" הוא מיתוס. מסקנתה חד
משמעית – על פי כל העדויות של מי שהיו עם טרומפלדור באותם רגעים, הוא אמר את
הדברים. כל אלה שטענו שלא אמר – לא היו במחיצתו. המסר הזה ליווה אותו לאורך שנים
והוא כתב אותו במכתבים רבים וסביר להניח שברגע כזה שב ואמר את מה שהאמין בו. לעומת
זאת, לאורך שנים רבות הוא הקפיד לא להוציא דבר קללה מפיו, ובלתי סביר שברגעים כאלה
ינהג שלא על פי טבעו. בקיצור, סיפור הקללה ברוסית הוא מיתוס מופרך הנובע ממניעים
זרים.
* ביד הלשון
* יהודי בביתך וגרמני בצאתך – במאמרו "מה שמר על היהודים כעם", בגיליון 2 של כתב העת
המשובח "אשמורת שלישית" (גילוי נאות – אני כותב באופן קבוע בכתב עת זה
וכתבתי מסה גם לגיליון זה), ציטט דב בן מאיר משפט המבטא את התפיסה של יהודים
משכילים באירופה בתקופת האמנציפציה במאה ה-19: "היה יהודי בביתך וגרמני (או
צרפתי) בצאתך".
הציטוט אינו מדויק, אף שהוא בהחלט מיטיב לתאר את תוכן אותה תפיסה.
הציטוט מחבר שני ביטויים שונים. האחד הוא "גרמנים (או צרפתים) בני דת
משה" והשני הוא מתוך שירו של יהודה לייב גורדון (יל"ג), משורר ההשכלה, "הָקִיצָה עַמִּי": "הֱיֵה אָדָם
בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".
יש לציין שבהמשך דרכו יל"ג אימץ
את התפיסה הלאומית של היהדות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
