הבלוג של אורי הייטנר

יחזקאל הוא נביא הפועל בגולת בבל, אך בפרק זה הוא מוקפץ באופן נסי לירושלים, להתנבא על ירושלים. "וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ, וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי [=המזרחי], הַפּוֹנֶה קָדִימָה [=מזרחה]". שם הוא מקבל בשנית את שליחות הנבואה: "הִנָּבֵא, בֶּן אָדָם".

באותה עת, ירמיהו הוא הנביא הפועל בירושלים. הבשורה של יחזקאל זהה לבשורה של ירמיהו – בשורת החורבן. "חֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים, וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים. בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ".

המסר הרעיוני של יחזקאל, זהה אף הוא לזה של ירמיהו: הריבונות היהודית בא"י ובירושלים היא על תנאי, מותנית בהתנהגות עם ישראל.

במאמריי על ספר ירמיהו ביטאתי פעמים רבות את הקושי שלי עם המסר הזה. אני מאמין שאילו הייתה לירמיהו וליחזקאל הפרספקטיבה ההיסטורית שיש לנו, על המהות של הגולה, על משך הגולה ועל האסונות והשואה שהיא טומנת בחובה, הם היו זהירים לאין ערוך בטיעון הזה. הריבונות אינה צריכה להיות מותנית, אלא היא צריכה להיות התשתית לתיקון, המסד שעליו מתקיים המאבק על דמותה של החברה; המאבק נגד עוול ובעד תיקון חברתי. צדק ומשפט לא ייכונו ללא ריבונות. ללא ריבונות הם יהיו לכל היותר פמפלט של תנועת מחאה או סלון של להג וויכוחים. רק בתנאי ריבונות ניתן להיאבק עליהם, באורך רוח, בנחישות, בהתמדה, בלי להרים ידיים. ההתניה של הריבונות בהתנהגות, היא הרמת ידיים מהיכולת לתקן עולם, לתקן את החברה.

מצד שני, אני מתחבר למסר של הנביאים, שחברה שאינה סולידרית, שאינה צודקת, שאינה מבוססת על משפט, חוק וצדק, היא חברה רעועה וחלשה, שחוסנה ויכולת עמידותה באתגרי ההישרדות, במלחמות ובאסונות, ילכו ויישחקו.

כאמור, בדומה לירמיהו, המסר של יחזקאל הוא של ריבונות על תנאי. יחזקאל מתמודד עם התפיסה הרואה בעצם הישיבה בירושלים, שבה השכינה שורה, כתעודת ביטוח לקיומו של ישראל. "אַחֶיךָ, אַחֶיךָ, אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם: רַחֲקוּ מֵעַל יְהוָה, לָנוּ הִיא נִתְּנָה, הָאָרֶץ, לְמוֹרָשָׁה". על פי אותה תפיסה, כיוון שארץ ישראל נתנה לעם ישראל למורשה, עם ישראל היושב בה נהנה מחסינות, ומי שמנבא גלות וחורבן, כופר בהבטחה האלוהית. יתר על כן, כיוון שהשכינה נמצאת בארץ ישראל, היא אינה יכולה לעזוב את עם ישראל, היושב בארצו.

יחזקאל שולל זאת. "לָכֵן, אֱמֹר: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם, וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". יחזקאל טוען שניתן לצאת לגלות, ואם עם ישראל ילך לגלות, השכינה תלך אתו. כמובן שהגלות אינה פתרון, היא מצב זמני, היא עונש, אסור להתאהב בה ולהתרגל אליה, אין לראות בה, חלילה, תחליף למולדת. אך כל עוד העם בגלות, השכינה תלווה אותו – לא כבית המקדש, אך כמִקְדָּשׁ מְעַט. הצירוף מִקְדָּשׁ מְעַט הגדיר את בית הכנסת, שהוא מעין תחליף כלשהו לבית המקדש. אך ניתן להרחיב זאת מעבר למקדש ולבית הכנסת, ולהתייחס למסר הנבואי הזה, כהכרה ביכולת של החיים היהודיים בגולה כשלעצמם, להוות תחליף זמני, מעט, מזערי, לחיים היהודיים המלאים, שיכולים להתקיים אך ורק בארץ ישראל. החיים היהודיים בגולה לעולם לא יהיו שווי ערך לחיים בא"י; הם לעולם לא יהיו תחליף אמתי, אך עצם היכולת להקים מקדש מעט, גם בתנאי הגלות, הבטיחו את שרידותו של עם ישראל הגולֶה, להבדיל מעמים אחרים שגלו וכלו.

ממרום תצפיתו הנבואית, יחזקאל מביט קדימה, ולנבואת החורבן הוא מוסיף כבר את נבואת הנחמה, נבואת שיבת ציון. עוד טרם יצא עם ישראל לגלות, מנחם אותו הנביא, על מנת שלא ישבר ולא ייוואש, על מנת שיאמין בגאולה, כי תבוא. הגאולה לא תהיה שיבת ציון בלבד, כלומר גאולה פיזית, אלא גם גאולה תרבותית, רוחנית.

בראש ובראשונה קיבוץ גלויות ושיבה לציון: "קִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

אך מה הם יעשו עם הריבונות המחודשת על אדמת ישראל? ראשית, יבערו מתוכה את העבודה הזרה. "וּבָאוּ שָׁמָּה, וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה".

אך השינוי האמתי, הממשי, יהיה במהותה של החברה היהודית. עם ישראל יפשוט צורה וילבש צורה חדשה. גאולת העם אינה רק שיבתו למולדתו, אלא גם שינוי מהותי באורחות חייו. "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר".

****

בשירו "הכותל", שכתב לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם". תהליך הגאולה של עם ישראל, על פי יחזקאל, כולל בתוכו את הסרת לב האבן מגוף האומה. יוסי גמזו, הנפעם משחרור הכותל, מאבניו שיש בהם כזו חיות, כזו משמעות, כאילו היו לב אדם, אינו שוכח לזכור ולהזכיר, שטרם השלמנו את מלאכת הגאולה – גם כאשר גאלנו את ציון, את ירושלים, עלינו לגאול את עצמנו, את החברה, להסיר את לב האבן מבשרנו, כי עדיין יש אנשים עם לב של אבן.

ב-1979 הקים ד"ר יעקב חסדאי את תנועת לאו"ר, שנועדה להניע מהלך לתיקון מהותי של החברה הישראלית, והפיכתה לחברה בריאה יותר, סולידרית יותר, צודקת יותר, נקיה יותר, דמוקרטית יותר, המבערת מתוכה את השחיתות, את העוולות, את הסיאוב. המסר שלו היה שהחברה הישראלית צריכה לעבור את תהליך הגאולה החברתית והמוסרית, עליה מדבר הנביא.

ראשי התיבות לאו"ר, נגזרים מדברי הנביא בפרק שלנו, והם בסיס התביעה שלו: "לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה".

ואכן, על אלה ראוי שניאבק.

* 929