* פולחן אישיות – "אבי האומה", "שמש העמים", "אחרון
הנפילים", "יחיד בדורו", "גדול מהחיים"... בחייאת...
הרבה יותר מכבד להימנע מפולחן האישיות הזה. נכון שפרס אהב וטיפח את הפולחן, אך אין
הוא מוסיף דבר לזכרו. ההיפך הוא הנכון.
* למה הם מחרימים את ההלוויה - למה הרשימה המשותפת מחרימה את הלוויית פרס ודובריה יוצאים מגדרם
בהשמצתו ומתחרים בגדעון לוי בגינויו כעוכר השלום?
אני שומע כל מיני הסברים כמו כפר כנא פה כפר כנא שם, אבל אלו תירוצי
ראש קטן.
הסיבה אחרת לגמרי. הם מחרימים את ההלוויה של פרס, כי בתור נשיא וראש
ממשלה הוא מסמל בעיניהם את מדינת ישראל. החרמת הלווייתו היא האמירה שלהם כלפי
מדינת ישראל.
זה נשמע אבסורדי – דווקא את פרס הם מחרימים? הרי פרס הוא בלפור של
הפלשתינאים. הרי פרס הוא המנהיג הישראלי המזוהה יותר מכל עם השלום, עם רדיפת
השלום. הרי פרס הוא נושא חזון המזרח התיכון החדש, שאמור היה לשדרג ברמה פנטסטית את
האזור כולו. פרס אמור היה להיות אחרון המוחרמים.
זה נשמע אבסורדי, אך מי שרואה בכך אבסורד, פשוט מתעלם מן המציאות.
המדינה הפלשתינאית שפרס קידם היא לצד מדינת ישראל. השלום עליו הוא דיבר הוא עם
מדינת ישראל. המזרח התיכון החדש שעליו הוא חלם כולל את מדינת ישראל, כמשחקת תפקיד
מרכזי. לכן, חזונו מנוגד מכל וכל לחלומם. וכאשר הם תוקפים אותו בגין הכור הגרעיני
(תרומתו הגדולה ביותר למדינת ישראל), הם תוקפים את הכור כיוון שהוא ערובה לקיומה
של מדינת ישראל.
זה כואב, זה מצער, אך שבעה עשורים אחרי הקמת המדינה, המיעוט הערבי –
הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים באמת, שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אזרח
מלאות, עדין שוללים את זכות קיומה של מדינתם. חזונם אינו כולל קיומה של מדינה
יהודית במזרח התיכון.
זה כואב, זה מצער, אך זו האמת. זאת המציאות, למגינת לבנו.
* צעד אמיץ - השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה של פרס, היא צעד אמיץ וראוי להערכה.
הוא אמיץ, כיוון שאבו מאזן ידע איזו התנגדות הצעד יעורר; איזו הסתה, איזה שיימינג.
זהו צעד אמיץ, בעיקר לנוכח העובדה שנשיא מצרים ומלך ירדן לא השתתפו בהלוויה. אלמלא
ידעתי מיהו אבו מאזן, מהי דרכו ומהן דעותיו, הייתי חושב אפילו שהצעד הזה מעיד על
שאיפת שלום.
השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה מבליטה את החרמת ההלוויה בידי הרשימה
המשותפת. פעם ציפינו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום. היום מתברר יותר ויותר שהם
מתיישרים עם הגורמים המיליטנטיים ביותר בעולם הערבי.
מסתבר שהדמוקרטיה ממנה הם נהנים, בניגוד לכל אחיהם בכל רחבי
המזה"ת, רק מקצינה את שנאתם.
* עסקנות קטנונית – אי הזמנתו של ראש האופוזיציה הרצוג לשאת דברים בהלוויה הממלכתית של
פרס, מבטאת עסקנות קטנונית. ההסתתרות אחרי הפרוטוקול היא ראש קטן. הפרוטוקול קובע
מי חייב לנאום, הוא אינו קובע למי אסור לנאום. יתכן שיש לשנות את הפרוטוקול, אך
בהלוויה הזאת הרצוג צריך היה לנאום.
הוא צריך לנאום כי הוא ראש האופוזיציה, ובאירוע ממלכתי ובינלאומי כזה,
קולה של האופוזיציה צריך להישמע, כביטוי של אחדות האומה. קל וחומר, כאשר הנשיא,
ראש הממשלה ויו"ר הכנסת הם יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים של המנוח; ראוי
שבין הדוברים הרשמיים יהיה נציג מחנהו של פרס, יו"ר המפלגה שהוא עמד בראשה.
זה מכוער, זה קטנוני, זה ילדותי.
* בלטו בהעדרם - הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט.
* פושע אוסלו - בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הזכיר בן דרור ימיני את
הססמה המכוערת "פושעי אוסלו", שכוונה בעיקר נגד פרס. הוא כתב שפושעי
אוסלו האמתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והוסיף: "הראשון יותר
מהאחרון".
עמיר וגולדשטיין הם מחבלים רוצחים נתעבים. כשעמיר ירה ברבין, המטרה
שלו הייתה רצח הדמוקרטיה הישראלית. למעשה, הוא ירה בגבה של מדינת ישראל כולה. ואני
מסכים עם בן דרור, שגולדשטיין פושע חמור אף יותר ממנו. גולדשטיין רצח בדם קר 29
אנשים וילדים, בשעת תפילה, בירי בגבם, כשכל פשעם הוא היותם ערבים. הוא רצח ורצח עד
שהיה לו מעצור בנשק, אחרת היה ממשיך לרצוח, בצימאון דם גזעני, של אדם שהשקפת עולמו
היא של רצח עם. הדבר המזעזע ביותר הוא העובדה שרוצח ההמונים הארור הזה הוא רופא
(!). בכך הוא מצטרף לגלריה הנתעבת של רופאים רוצחים, כמו יוזף מנגלה, ארבירט היים
וג'ורג' חבש.
גולדשטיין ועמיר הם פושעים נתעבים, אבל הם לא פושעי אוסלו. זאת,
מהסיבה הפשוטה שגם אלמלא הם, תוצאת אוסלו לא הייתה משתנה כהוא זה. פושע אוסלו האחד
והיחיד הוא ערפאת, מי שהוליך שולל את רבין ופרס, את קלינטון ואת מדינת ישראל. הוא
חתם עם ישראל על הסכם, שאף לרגע אחד לא חלם לקיימו. כל כוונתו הייתה לשפר עמדות
במלחמה נגד ישראל, באמצעות חזרת אש"ף בראשותו לא"י והקמת רשות עצמאית,
מדינה למעשה, כחלק מתכנית השלבים לחיסול ישראל. זאת האמת של אוסלו, ואין בלתה.
נכון, בן דרור אינו פוטר את ערפאת מאחריות. הוא כותב: "מערפאת
וחמאס ועד גולדשטיין ותומכיו, פשעו בזדון. הם פושעי אוסלו". גולדשטיין
ותומכיו פשעו בזדון, אך הם אינם פושעי אוסלו. פושע אוסלו הוא ערפאת ואך ורק ערפאת.
מוטב שבן דרור ישאיר את הקשקוש הזה ליגאל סרנה, הגדעון לוי של "ידיעות
אחרונות", שכתב בעמוד הבא אחריו "יגאל עמיר, הרבנים והאקדח אמרו את
המילה האחרונה". את האמת כתב בעמוד שלפני בן דרור שמעון שיפר: "בדיעבד,
פרס ורבין טעו. בעיקר בכל מה שנוגע ליאסר ערפאת, שסירב להניח את הרובה ולהתנהג כמנהיג
רודף שלום. ואז הגיעו הפיגועים".
* מדויק מן המקור - בכתבה בערוץ 2 הוצגו חיקויים של פרס משנות ה-70 ועד היום, של טובי
החקיינים. הסיכום שלי: יש טוביה צפיר, ויש את כל השאר. טוביה הוא ליגה אחרת.
החיקוי מדויק מן המקור.
* תמונת השנה – תמונה בשנה היוצאת שתיחרט כאבן דרך לדורות, הייתה כניסתו של אהוד
אולמרט בשערי הכלא.
זהו ביטוי לעומק השחיתות והעבריינות שחדרה ללב השלטון הישראלי, כאשר
עבריינים במלוא מובן המילה, לא אנשים שמעדו פעם אחת, היו למנהיגי המדינה ובהם
הנשיא וראש הממשלה.
אך יותר מכך, זהו תהליך היטהרות של החברה הישראלית, שאינה מוכנה
להשלים עוד עם שחיתות שלטונית ותובעת למצות את הדין עם המושחתים. אני משוכנע
שהחברה הישראלית היום פחות מושחתת, יותר נקיה, יותר נלחמת בשחיתות מכפי שהייתה
בעבר.
החברה הישראלית הפנימה את המשמעות של הטרדות ופגיעות מיניות, והדבר בא
לידי ביטוי בהצפת פרשיות סילבן שלום, ינון מגל, משה אבגי, תא"ל בוכריס ועוד
ובכך שהאנס הסדרתי משה קצב לא נהנה מהנחת סלב ולא הוקדם שחרורו בלי שעמד בתנאים
הנדרשים מעברייני מין.
תופעות שהיו פעם נורמה וביטוי למאצ'ואיזם, אינן לגיטימיות בחברה
הישראלית של היום.
ניתן לראות זאת גם בתחומים נוספים, כמו הקבלה וההיפתחות ללהט"בים
בחברה הישראלית כולה ואף בציונות הדתית, שמכתבם של עשרות רבני "בית הלל"
("הלכה והכלה") נתנה לה גושפנקא הלכתית. אנו רואים זאת גם בקבלתם של
בעלי צרכים מיוחדים, במודעות לנגישות ועוד.
בכל התחומים הללו, יש עוד הרבה מה לעשות ולשפר. ויש גם תחומים שבהם החברה
הישראלית נסוגה לעומת העבר. אך באופן כללי, החברה הישראלית צועדת למקום טוב יותר.
* המלצת השבת – מקריאת עיתוני השבת, המלצתי היא על כתבה של רום אטיק, ב"גלריה
שישי" של "הארץ". במשך מספר חודשים בילה אטיק עם מירי רגב, ופרסם
כתבת ענק על רשמיו. אמנם הוא לא הגיע לתובנות מרעישות ומעניינות במיוחד, וגם על פי
עדותו, הוא לא הצליח לפענח אותה. אולם מה שאהבתי בכתבה, היא היותה כתבה מורכבת
שהציגה את רגב כאישיות מורכבת. זו כתבה חריגה בנוף השחור / לבן של התקשורת
הישראלית, בעיקר ב"הארץ" ובפרט בכל הנוגע למירי רגב.
* המועמדים – זו השנה ה-11 שכתבתי בסוף השנה מאמר רחב היקף, שבו בחרתי את איש
השנה. איש השנה תשעו, על פי בחירתי, היה משה בוגי יעלון.
ההתלבטות שלי הייתה בין שלושה אנשים. שני המועמדים האחרים היו אלאור
אזריה ודונלד טראמפ.
* תואם וגנר – רוג'ר ווטרס הוא אחד הגרועים והמסוכנים שבמטיפים האנטישמיים אחרי
מלחמת העולם השניה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה למוסיקה של המאה ה-20,
ואין טעם להכחישה. בדיוק כפי שאין להתעלם מתרומת קודמו, המטיף האנטישמי ריכרד
וגנר, למוסיקה של המאה ה-19, ואין טעם להכחישה.
אולם כמו במקרה של וגנר, כך גם במקרה של ווטרס - אין ביצירתו כדי
להלבין כהוא זה את חומרת הרעל האנטישמי שהוא מפיץ בעולם.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
