הבלוג של אורי הייטנר

ערב יום הכיפורים, נערכו במוקדים רבים בכל רחבי הארץ ערבי תפילה, שירה, הזדהות וזעקה עם העם הסורי הסובל, הטבוח ונגד שתיקת העולם. הכל אורגן בימים ספורים ביוזמת שיבי פרומן מן היישוב תקוע ביהודה, שחש שאי אפשר עוד לשתוק, בוודאי בעשרת ימי תשובה.

אחד המוקדים היה בגולן. אמרתי "אחד המוקדים", אך דומני שהיה זה מוקד ייחודי. אנו, תושבי הגולן, הננו השכנים של העם העקוד, הנטבח. כמעט התרגלנו לקולות הירי המלווים אותנו כבר חמש שנים. אנחנו כאן לתמיד, ותמיד נהיה השכנים שלהם, ויש משמעות מיוחדת לגילוי סולידריות עם שכנים.

מאות מתושבי הגולן, קצרינאים, קיבוצניקים ומושבניקים, דתיים וחילונים, מבוגרים, נוער וילדים, התכנסו במרכז הוולקני הסמוך לתצפית קונייטרה, מאות מטרים בלבד מן הגבול, מאזורי הקרבות המדממים. באנו לזעוק זעקה לנוכח הטבח ההמוני, שבו נרצחו כבר כחצי מיליון איש, מיליונים אבדו את ביתם, והכל מלווה במעשי אכזריות נוראיים, קורעי לב.

ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה והרבנים אביה רוזן ותמיר גרנות נשאו דברים. עינט קרמר, מייסדת ויו"ר ארגון "טבע עברי" וממארגני האירוע, הנחתה. אני קראתי את פרק קכב בתהילים. עמי נגר ניגן ושר. אחד השיאים היה בשירת "אנא בכוח" – כאשר המילים "ושמע צעקתנו" לוו בתקיעות שופר קורעות שערי שמים.

היה זה ערב מרגש מאוד, שהוסיף נופך של משמעות ליום הכיפורים השנה.

****

עם כל ההזדהות וההתרגשות, אני מודה שחשתי גם מבוכה מסוימת באירוע ולקראתו. כבוגר הפגנות ומאבקים רבים, היה משהו שונה בעצרת הזאת. אני אדם פוליטי, במובן של אדם בעל חשיבה פוליטית. חשיבה פוליטית, מבחינתי, היא הצורך לחולל ולהשפיע על המציאות, באמצעות מסר מוחשי, ברור; רצוי תכנית מעשית, לפחות קריאת כיוון מעשית, בוודאי דרישה ברורה שאני יודע אל מי היא מופנית ומה אני מצפה מן המען שלה.

אילו ההתרחשות בסוריה הייתה רק שלטון אכזר המדכא את עמו – המסר היה ברור, תמיכה בעם העשוק נגד הדיקטטור. אילו הייתה זו מלחמה בין גורם רודני לגורם דמוקרטי הנאבק על חרות וצדק, היה ברור לצד מי אני מתייצב. לא כן במקרה זה, של מלחמת בני חושך בבני חושך. אף שסוריה מפולגת לארגונים רבים הלוחמים זה בזה, ניתן למפות זאת כמלחמה בין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הסונית לבין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית השיעית. מישהו מהם עדיף על רעהו? האם דאעש עדיף על חיזבאללה ואיראן או להיפך? אלה ואלה טובחים באזרחים, בנשים, בילדים, בזקנים, במעשי רצח ואונס המוניים ואכזריים. רשע נלחם ברשע, ואת המחיר משלמים קורבנות אומללים בהמוניהם.

אני חש מבוכה כאשר אני מפגין, כשאין לי דרישה אופרטיבית מממשלת ישראל. על ישראל להמשיך לשמור על נייטרליות ולא להתערב, זולת ההתערבות ההומניטרית היפה, שמתקיימת בלאו הכי מראשית המלחמה. ואפילו הקריאה למעצמות אינה ברורה – לא ברור לי מה אני דורש מהם.

אז למה הלכתי להפגין?

כי אני מאמין שלעתים יש קול מוסרי שחייב להישמע. אסור עוד לשתוק כאשר טבח כזה מתרחש, ובטח לא אנו, השכנים.

ומעל הכל – כיהודים, איננו יכולים להחריש. תפקידנו לזעזע את אמות הספים של העולם כולו. אנו מאמינים שבנו נברכו כל משפחות האדמה. כפי שציין הרב תמיר, ביום הכיפורים אנו קוראים על הנביא יונה – ששליחותו הייתה להציל עיר של נוכרים, שעתידים להיות אויבי ישראל, אולם באותו רגע צריך היה להציל 120,000 בני אדם מחורבן, ומן השליחות הזאת יונה לא יכול להשתמט. העם היהודי, עם ההיסטוריה הקשה שחווה, אינו יכול לחשות ולהחריש.

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כל אחד ואחד מאתנו הוא אור קטן. אנו, מאות מתושבי הגולן, התכנסנו סמוך לגבול, עוד רבים עשו זאת במקומות אחרים בארץ, ומן הראוי שהעם היהודי בארץ ובגולה יהיה נושא הבשורה: לא עוד. אסור לשתוק. על העולם להתערב כדי לשים קץ לטבח ההמוני. 

* "שישי בגולן"