הבלוג של אורי הייטנר

* לא אתקרנף - כמה מטובי חבריי מתפלאים על כך שאני מגדיר את ההליכה של ישראלי למועצת הביטחון בתביעה לפעול נגד מדינתו, ולעבור מדיבורים למעשים - כמעשה בוגדני. ואם לא אגדיר אותו כמעשה בוגדני, הוא לא יהיה מעשה בוגדני? אם אתם רוצים להתקרנף - תתקרנפו. אני אומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזניכם.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. ישעיהו ה', כ.

* לקרוא לילד בשמו - ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, אנטישמית. במקום שכולנו, ללא הבדל השקפה פוליטית, נצא למתקפת נגד, לא זו בלבד שאנשים מתוכנו הם בין מובילי המתקפה, עוד רבים מגוננים עליה, ומחליטים "להזדעזע" כאשר מכנים את הילד בשמו.

המתקפה הזאת ופיגועי הטרור הם אותה מלחמה, כשהאמצעים השונים נועדו לסייע זה לזה, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית. אלה כלים שלובים. ישראלי שמסייע בפועל לטרור, וישראלי שמסייע בפועל לטרור הדה-לגיטימציה, עושים בדיוק אותה פעולה. איזו פעולה מזיקה יותר? כלל איני בטוח.

* מיינסטרים חדש - אני רואה דמיון רב בין התגובה הציבורית לפרשת אלאור אזריה לבין התגובה הציבורית לפרשת חגי אלעד.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו של אזריה, יום לפני מעשהו, מה דעתם על אירוע שבו חייל יירה בראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה, רובם המוחלט היו משיבים שבצה"ל לא יכול לקרות מעשה כזה, והוא לבטח עוד עלילת דם של "שוברים שתיקה". ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית שמעשה כזה יקרה, הם היו משיבים שיש להעמיד את החייל לדין ולדון אותו בחומרה.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו ומגִניו של חגי אלעד יום לפני האירוע, על האפשרות שאזרח ישראלי ינאם במועצת הביטחון ויפציר בה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול נגד מדינת ישראל, הם היו טוענים שלא יתכן אירוע כזה, ומדובר בתסריט הסתה של "אם תרצו" כדי להכפיש את השמאל. ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית, הם היו טוענים שמדובר במעשה בוגדני שפל והנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית, ומי שעשה אותו חצה את כל הקווים האדומים והוציא את עצמו מן החברה הישראלית.

אז מה השתבש, שכל אחד מן השניים נהנה מתמיכה רבתי? התשובה לכך, לדעתי, היא משטר המחנות השבטיים המחרב את החברה הישראלית. את מקום ההשתייכות והסולידריות הלאומית, מחליפה השתייכות וסולידריות שבטית. וכך, כל שבט מתייצב אחרי מי מחבריו, שמותקף בידי "השבט השני". הדבר גורם להתייצבות כאוטומטים של כל שבט אחרי הקיצונים והפנאטיים שבשוליו. כך הזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו, בחברה הישראלית.

זוהי סכנה חמורה, אולי הסכנה החמורה ביותר לחברה הישראלית ולעתידה. יש ליצור מיינסטרים ציוני דמוקרטי חדש, שישבור את משטר המחנאות השבטית הזאת, המכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* הפה הגדול של הראש הקטן - כבר הבנו שח"כ ביטן אינו העיפרון המחודד ביותר בקלמר. עמדנו גם על הפער בין הפה הגדול לראש הקטן, המאפיין אותו. יוזמות החקיקה החדשות שלו, לאיסור על הופעות של ישראלים באו"ם ואיסור הצעה לסנקציות על ישראל וכד', הן הצעות טיפשיות. למה? כי נזקן עולה על תועלתן. מה הנזק באירועים כמו הופעת המנוול מ"בצלם" במועצת הביטחון? נזק מדיני ותדמיתי לישראל. אולם אם הצעותיו של ביטן תתקבלנה, הנזק התדמיתי וכתוצאה ממנו – המדיני, יהיה גדול יותר. למעשה, מדובר באידיוטיזם שימושי בשירות המנוול ושכמותו, שחוגגים בפני העולם ב"הוכחה" עד כמה המדינה השנואה עליהם "רודפת" אותם, ואיזה קדושים מעונים הם, מה שרק יעצים אותם.

המאבק בתופעה שמייצג המנוול מ"בצלם" אינה במישור החוקי והמשפטי, אלא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי. אין להתמודד עמה באמצעות דה-לגליזציה, שתשיג תוצאה הפוכה, אלא באמצעות דה-לגיטימציה מוסרית, ציבורית, חברתית. יש להוקיע ולגנות את התופעה הבוגדנית, וליצור אווירה ציבורית המבהירה שהאיש הוציא את עצמו מחוץ לחברה הישראלית. לא מחוץ לאזרחות, לא מחוץ לזכויות האזרח, לא מחוץ לחוק – מחוץ לחברה. יש ליצור אווירה שבה החברה תתייחס לאדם העושה מעשה כזה כאל מצורע, המוקע אל מחוץ למחנה.

ובכלל, השיטה של הצעות חוק בעקבות הכותרת של אתמול למען הכותרת של מחר, היא גישה קלוקלת, המוזילה את עבודת הכנסת. זו שיטה שנוהגים בה לרוב יושבי הספסלים האחוריים, הכמהים לבדל סיקור. בוודאי שהתנהלות כזו אינה ראויה למי שנושא בתפקיד הבכיר של יו"ר הקואליציה.

* אנטי ישראלי – "כולנו חגי אלעד" – זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" ערב שמחת תורה. חגי אלעד הוא המנוול שהופיע בפני מועצת הביטחון ותבע ממנה לפעול נגד מדינתו. זהו מעשה בוגדני שפל, והמעשה הזה זוכה להזדהות מוחלטת של "הארץ". "הארץ", שבמשך עשרות שנים היה עיתון ציוני, הפך לפוסט ציוני וכעת הוא התייצב כאנטי ישראלי.

* תמונת ראי - המעשה הבוגדני שעשה מנכ"ל "בצלם" אינו "השמאל" ואינו מייצג את "השמאל". למה הטענה דומה? לטענה שהמעשים של מטורפי נוער הגבעות מייצגים את "המתנחלים". בשני המקרים מדובר בעלילה. אגב, יש דמיון בין מעשהו של מנכ"ל "בצלם" לחלק מן המעשים של מטורפי הגבעות. מי שפוגעים בחיילי צה"ל, מיידים אבנים בחיילי צה"ל, תוקפים קציני צה"ל, חודרים לבסיס של צה"ל ועושים בו מעשי ונדליזם, הם בוגדים בדיוק כמו מנכ"ל "בצלם". ובשני המקרים, רוב ה"שמאל" ורוב ה"ימין" אינם נחלצים להוקיע ולגנות באופן חד משמעי, בלי "אבל" ובלי "מצד שני" ובלי מכבסות מילים, את המעשים ולנער חוצניהם מן העושים, ובכך יוצרים מעין לגיטימציה לפנאטים.

* לכבד את החוק - לעתים קרובות סונטים גדעון לוי וחבר מרעיו בבית המשפט העליון, על כך שהוא "הכשיר" את אקיבוש ואת מפעל ההתנחלות, שהוא "כלי שרת" של אקיבוש וכו'. כמובן שאלה קשקושים. בית המשפט העליון לא הכשיר את מפעל ההתנחלות, כיוון שאין זה מתפקידו להכשיר את מדיניות ההתיישבות, שהיא בסמכות הממשלה הנבחרת של ישראל.

אולם נכון שבית המשפט העליון דוחה שוב ושוב, כבר 50 שנה, את הניסיונות החוזרים ונשנים לקעקע את חוקיות ההתיישבות, בטענות סרק משפטפטניות, שאינן מחזיקות מים. ולכן, לשיטתם, צודקים גדעון לוי וחבר מרעיו בהתבכיינותם.

לעומת זאת טועים טעות חמורה אנשי ה"ימין" המציגים את בג"ץ כ"אויב ההתנחלות", כיוון שאין לכך שחר. בית המשפט התערב, בצדק, רק כאשר ההתיישבות נעשתה על אדמות פרטיות. אכן, זה תפקידו של בית המשפט, להגן על זכות הקניין של בעל האדמות, מפני הרשות. זה בדיוק המקרה עליו אמר בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר בית המשפט העליון הורה להעתיק ממקומו את היישוב אלון מורה, שהוקם תחילה על אדמה פרטית (ועובדה, שאחרי שאותן אדמות נרכשו כחוק, הוקם בהם היישוב איתמר, ללא כל בעיה משפטית).

בית המשפט העליון הורה לפרק מבנים בעמונה, לא כיוון שהוא נגד ההתנחלות (הוא גם לא בעד ההתנחלויות. אין זה מעניינו), אלא כיוון שהן נבנו שלא כחוק על קרקע פרטית. אילו בית המשפט היה אוסר על התיישבות ביו"ש, לא היו בו היום כמעט חצי מיליון ישראלים. ולכן, יש לפרק את המבנים הבלתי חוקיים, ולדון בהקדם עם הממשלה על אתר חלופי, חוקי, על קרקע מדינה.

ובוודאי שיש להפסיק להלך אימים ולאיים על המדינה באלימות, חלילה, כלפי כוחות הביטחון שיבואו לאכוף את החוק. מוטב לא להגיע כלל למצב שבו יש צורך להפעיל לשם כך את כוחות הביטחון. על המתיישבים עצמם לכבד את פסק הדין, ולפעול על פיו.

* פיתוח תמורת פירוז - שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר בראיון לעיתון הפלשתינאי "אל-קודס" שאם הפלשתינאים יפסיקו לחפור מנהרות, להתחמש ולירות לעבר ישראל, ישראל תשקיע ברצועה ותאפשר הקמת שדה תעופה. אני מסכים אתו. יתר על כן, אני בעד מו"מ עם ממשלת עזה (חמאס) על הסדר ביניים, של פירוז הרצועה, הפסקת הטרור ופיתוח רבתי.

אילו אחרי ההתנתקות, הפלשתינאים היו משקיעים בפיתוח אזרחי של הרצועה, ולא בהפיכתה לבסיס של טרור וטילים נגד אזרחי ישראל, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי להפוך את רצועת עזה לגן עדן כלכלי. יתר על כן, אילו הם נהגו כך, רוב גדול בישראל היה תומך בהתנתקות דומה ממרבית יו"ש.

הבעיה היא שבכל נסיגה ישראלית – בהסכם (אוסלו) וללא הסכם (ההתנתקות), הפלשתינאים הפכו את השטח ממנו ישראל נסוגה לבסיס טרור.

למה? כי הם טרם השלימו עם זכות קיומה של ישראל.

* ושמחת בחגך והיית אך שמח – אני שמח לקרוא על עוד מנהרה ועוד מנהרה שקרסה ברצועת עזה על המחבלים שהיו בה, לגמרי לגמרי במקרה.

* מזעזע - מעבר לכאב הכבד על עצם אובדן חיי אדם - העובדה שמשרד הביטחון מעסיק נער בן 15 כעובד קבלן - מזעזעת (וככל הידוע לי - בלתי חוקית).

* ביזיון ושמו אורן חזן - אדם שבית המשפט קבע שצרך סמים קשים וניהל קזינו שהעניק שירותי סרסרות, הוא עדיין חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המפקחת על צה"ל וכוחות הביטחון.

* על התג כתוב: אוהבת ספר - יש לכם את ספרה החדש של הלית ישורון "איך עשית את זה"?

- רגע... אני אבדוק... איך אתה כותב אישורון? באל"ף?

* דו"ח רפואי - ובאשר לתוצאות התאונה, לכל המתעניינים. אני שמח לספר שאני חש בכאבים רק כשאני נושם.

            * ביד הלשון

מוצא חן – כשאנו רוצים לבטא חיבה, אהדה, שביעות רצון ממעשה, חפץ, אדם או תופעה, אנו אומרים שהנ"ל מוצא חן בעינינו.

צירוף המילים לקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת "בראשית", מן הפסוק האחרון, שהוא הקדימון לפרשה הבאה, פרשת נוח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

חן, פירושו יופי. בלשון המקרא הוא מתקשר גם לחסד ולרחמים, ובתפילה נאמר במפורש: "חן וחסד ורחמים".

ביטוי מקביל – נושא חן.

* "חדשות בן עזר"