הבלוג של אורי הייטנר

"הצופה שנרדם" זה שם ספרו של פרופ' אורי בר יוסף, על הפתעת מלחמת יום הכיפורים ומקורותיה. מיהו הצופה?

הנביא יחזקאל, בנבואתו, מתאר את תפקידו של המודיעין, לִצְפּוֹת את החרב, את המלחמה, ולהתריע מפניה. זה ייעודו של המודיעין, זה תפקידו, זו משימתו, זו אחריותו. אם המודיעין מבצע את תפקידו ומתריע – הוא מילא את אחריותו, גם אם מקבלי ההחלטות לא נהגו כראוי. אולם אם הוא התרשל בתפקידו, אם הוא נרדם, אם הוא לא התריע – הוא נושא באחריות לתוצאות המלחמה.

"אֶרֶץ, כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב; וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם, וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה". הצופה – הוא המודיעין. "וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ, וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהִזְהִיר אֶת הָעָם". תפקידו של הצופה, תפקיד המודיעין, לקרוא את האותות, לפענח את הסימנים, להבין שצפויה מלחמה, ולתקוע בכל השופרות, כדי להתריע מפני המלחמה הקרבה. "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקָּחֵהוּ - דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה". אם המודיעין מילא את תפקידו, היטיב להבין שצפויה מלחמה, התריע מפניה, תקע בשופר והזהיר באוזני כל מי שצריך לשמוע על המלחמה הקרבה – אבל "הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר", כלומר הקברניטים, מקבלי ההחלטות, התעלמו מן האזהרה – מלוא האחריות היא על מקבלי ההחלטות. "וְהַצֹּפֶה, כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהָעָם לֹא נִזְהָר - וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ ... וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ". אבל אם המודיעין יתעלם מכל הסימנים, כיוון שיהיה שבוי בקונספציה על סבירות נמוכה למלחמה, ולא יפעיל את האמצעים המיוחדים – במקרה זה הוא הנושא באחריות.

****

הנביא – תפקידו להיות המודיעין של החברה. הוא חייב להרתיע מפני הרקב החברתי, מפני השחיתות, מפני הרשע. ובדיוק כמו המודיעין מפני האויב, כזו אחריותו של הנביא. אם הוא השתמט מתפקידו, אם הוא נרתע מהשמעת דברו – כמוהו כמו המודיעין שלא התריע. הוא נושא באחריות למעשי הרשע, שאמור היה להזהירו. אחריותו אינה פוטרת את הרשע מאחריות על מעשיו, אולם גם הוא נושא באחריות. זה תפקידו, "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל".

****

הנביא חוזר לנושא בו כבר עסק בעבר – האחריות האישית. המסר שלו הוא שהאדם נושא באחריות אישית על מעשיו. והאחריות שלו, היא מוחלטת – הוא נבחן על כל מעשה, כאילו זה מבחנו היחיד בחיים. גם אם כל חייו היו חטא – עליו להאמין שאם ינהג כעת בצדק וביושרה, הוא יישפט על פי המעשה הטוב שעשה. וגם אם כל חייו היו צדק ויושרה – אין הם מעניקים לו חסינות ומאפשרים לו לחטוא. עליו להתייחס למעשה הבא, כאל זה שיכריע את עתידו.

וְאַתָּה, בֶן אָדָם, אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ: צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ, וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ. בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק: חָיֹה יִחְיֶה, וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ,  וְעָשָׂה עָוֶל – כָּל צִדְקֹתָו לֹא תִזָּכַרְנָה, וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת. וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע: מוֹת תָּמוּת, וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה - חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים, הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל; חָיוֹ יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ. מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה. חָיוֹ יִחְיֶה!

המסרים כאן משמעותיים מאוד. המסר האחד הוא האחריות האישית. המסר השני הוא היכולת להשתנות, יכולתו של האדם לתקן את מעשיו. והרי זה אהוד בנאי מפורש:

אז תאמין שאם קלקלת

אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אל תפחד

אתה לא לבד.

אך הצד השני של המטבע, הוא שאדם עלול לקלקל חיים תקינים, שעמל עליהם כל חייו, בשל חטא אחד שחטא. כל ימיו עליו להיות דרוך לסור מרע ולעשות טוב, ולראות במעשה הבא שהוא עומד לעשות את מבחן חייו.

זו תביעה כמעט בלתי אנושית, אך הנביא אינו מעגל פינות בדרישתו, אינו מתפשר בתביעתו. ולא רק הנביא, אלא גם חז"ל.

כך נכתב בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"א, ע"ב: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

כלומר, לא זו בלבד שלעולם, תמיד, יראה אדם את עצמו כאילו המעשה שיעשה עכשיו יכריע אותו לכף חובה, אלא עליו לראות את המעשה הבא שיעשה, כאילו הוא המעשה שיכריע את כל העולם לכף חובה או לכף זכות. איזו דרישה גדולה מכל פרט!

בספרו המכונן "שורשי יניקה", פרסם מורי ורבי יריב בן אהרון, שהלך לעולמו ערב חג הסוכות, מאמר שכותרתו: "אדם ועולם על כף המאזניים". הוא נפתח במובאה הזאת ממסכת קידושין ובהמשך מצביע יריב כיצד המסר הזה, המופיע גם בתורה ובסיפורי חסידים, היווה מקור יניקה והשראה לגרעין החלוצי של הציונות.

ברל כצנלסון: "תנועתנו ירשה את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה".

יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח: "נוער, שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות.

על הכף האחת - שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל.

ועל הכף השניה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים – משקלם כבד מאוד.

נוער, זכור:

בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים. השלך עצמך בכוח ובאומץ! זה יכריע, המאזן ישתנה!

נוער, שמע!"