הבלוג של אורי הייטנר

בשנה האחרונה הלכו לעולמם אחדים ממורי הדרך של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל – מיכאל בהט, בארי צימרמן, קובי וינר, מורדי שטיין, במבי שלג ולאחרונה – יריב בן אהרון.

כל אחד מאנשים אלה שייך לקהילה, שייך לזרם ביהדות ובישראליות, אך כל אחד מהם פרץ דרך, שבר מחיצות, מרד במובנים רבים במסגרת אליה השתייך, אך בלי לשבור כלים, בלי לנטוש את כור מחצבתו, בלי "לחצות את הקווים" ולעבור לצד האחר – מתוך הבנה שאין כאן דיכוטומיה בין "אנחנו" ו"הם", בין "חילונים" ו"דתיים". איש מהם לא בחר בדרך של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", בשום אופן לא. אך איש מהם לא בחר בדרך של "מה שהיה הוא שיהיה".

מיכאל בהט הנהיג את בית הכנסת בקיבוץ כפר בלום שהיה גאוותו וחינך דורות רבים על ברכי אהבת התנ"ך ובפרט ספרי הנביאים, והצהיר על אמונתו באלוהים, שלבטח אינה האמונה באלוהים במובנה הדתי האורתודוכסי המקובל, והרי הוא לא היה "דתי" ולא אורתודוכסי. אבל הוא גם לא היה "חילוני". קובי וינר, חבר קיבוץ השומר הצעיר מזרע - הקיבוץ הידוע בציבור בזכות המפעל המייצר "דבר אחר" – מחנך ומשורר, היה רב. הסמכתו הייתה כ"רב חילוני", הגדרה שכשלעצמה נחשבת לאוקסימורון בשיח הישראלי המקובל, אך הוא העדיף הגדרה אחרת, שה"חילוניות" הושמטה ממנה – "רב אנוש". מורדי שטיין, חבר קיבוץ מעלה גלבוע, שייך לציונות הדתית, לקיבוץ הדתי. אך הוא בחר לפעול וליצור במשך שנים רבות דווקא במכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. הוא האמין שדווקא שם יש לו יותר מה לתת ולא פחות מכך – יותר מה לקבל. ודווקא השיח והלימוד עם אנשים כבוג'ה, אבי זעירא וחבריהם, הוא החברותא היוצרת והיצירתית ביותר, שממנה תצא תורה. גם במבי שלג, הפובליציסטית והעורכת, צמחה בלב הציונות הדתית ומעולם לא פרשה ממנה, אך השמיעה קול עצמאי לחלוטין, הציבה סדרי עדיפויות יהודיים ישראליים שונים משל הציבור בו צמחה, ולא היססה לבקר אותו. היא פיתחה תיאוריה על הזיקה בין ההנהגות הרוחניות התרבותיות הנפגשות במסגרת תנועת ההתחדשות היהודית, המקרבת ביניהם יותר מאשר בין כל אחד לעמדות המוצא של המגזר אליו הוא משתייך. יריב בן אהרון, מורי ורבי, גדל על ברכי המרקסיזם והפניית העורף למסורת היהודית. כל חייו השתייך לציונות הסוציאליסטית, כל ימיו היה חבר קיבוץ, אולם הוא מרד במרקסיזם, מרד במרד של אביו ביהדות, התחבר בכל נימי נפשו אל מקורות התרבות היהודית, ובפרט התרבות היהודית שנכתבה בארץ ישראל, לא מתוך סקרנות אינטלקטואלית של אפיקורס, אלא מתוך תפיסה אקזיסטנציאלית, הרואה במקורות הללו את מקורות היניקה של המעשה הציוני, ואת המצפן הרעיוני והחינוכי של הציונות הסוציאליסטית, של הקיבוץ ובעיקר – שלו עצמו. את הסוציאליזם שלו לא שאב ממרקס ולנין, אלא מישעיהו ועמוס, מן התרבות הירושלמית ומן הרמב"ם. יריב סלד מן התופעות אותן הגדיר כ"שמאל ליברלי מתבולל", ובמיוחד כאשר הוא הופיע בתוך (גם אם בשולי) תנועת ההתחדשות היהודית. הוא העלה מתהום הנשיה את הספרות הציונית המקורית, מתוך תקווה שיהוו עמוד האש של החברה הישראלית, במסכתות שכתב על ספרים כ"מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן.

בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, נשא את דגל אימוץ הסמלים היהודיים והטקסטים היהודיים, תוך יציקת תוכן חדש בתוכן באמצעות פרשנות ומדרש. לכן, למשל, הוא יצא נגד ההגדה הקיבוצית של פסח, ודגל בדבקות בהגדה המסורתית, כסמל יהודי שיש לשמור אותו ועליו, ולפרש ולדרוש אותו על פי דרכנו. הוא סבר שעלינו לאמץ לחיינו את הטקסטים היהודיים כולם, אך לא היסס להתווכח אתם. למשל, הוא יצא חוצץ נגד הרעיון של הנביאים, ובמיוחד של הנביא ירמיהו, על פיו הריבונות היהודית היא מותנית, תלויה בהתנהגות העם. הוא טען שהעם היהודי ששב לארצו, אחרי חוויות הגלות הנוראות, אינו יכול בשום אופן לקבל את המסר הזה. הריבונות – אסור שתהיה מותנית, והדרך להתמודד עם הפגמים בחברה היא דרך התיקון, ולא דרך ההתניה והחורבן. בכך הוא הציג תפיסה הפוכה בתכלית מזו של מיכאל בהט, שעמו פתחתי את הסקירה, שהִדְהֵד את נבואות החורבן של נביאי ישראל כצופה ומתריע ומוכיח בשער, עד יומו האחרון, בגיל מאה. ללמדך – שעולם ההתחדשות היהודית אינו מקשה אחת. המשותף לכל אותם אישים, הוא היותם פורצי דרך ושוברי מחיצות, ובכך הם שותפים ליצירת סדר יהודי חדש, תחת הסדר הישן, המדכא, ההרסני, של החלוקות הישנות בין "חילונים" ו"דתיים", בין "ימין" ו"שמאל", בין "אשכנזים" ו"מזרחים" וכן הלאה.

בארי צימרמן נהג להגדיר את עצמו כ"דתילוני"; כמי שיש בו מן הדתי ומין החילוני, ואין הוא מוכן להיפרד לא מן הדתי שבו ולא מן החילוני שבו, אך גם לא לסגור עצמו באחת משתי ההגדרות. הגדרה אחת שנתן לעצמו, הוא "יהודי חלוני". וכך כתב:

"אני לא 'חילוני'. המילה הזאת צורמת באוזניי. עם זאת, אני גם לא בדיוק 'דתי'. יש יהודים 'דתיים' שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים 'חילוניים' שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה, קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני".

****

לפני שנים אחדות, קיבלתי פניה להשתתף ברב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שנערך במכללת "אוהלו". ברב שיח השתתפו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית, ואני התבקשתי לייצג את "היהדות החילונית". "אשמח להשתתף בפאנל", אמרתי לד"ר רינה חבלין שהזמינה אותי, "אבל יש בעיה. איני מגדיר את עצמי כחילוני". – "לא חשוב", היא השיבה. "בוא ותגדיר את עצמך".

"למה אינך מגדיר את עצמך כחילוני?", שאלה אותי רינה, מנחת השיח. אמרתי שאני מזמין את הסטודנטים, שרובם הגדול מגדירים עצמם כחילונים, לתרגיל קצר. "הגדירו מהו חילוני", ביקשתי. אספתי עשר הגדרות. מתוך העשר, תשע נפתחו במילה "לא": "לא שומר שבת", "לא שומרת כשרות", "לא מניח תפילין" וכו'. ההגדרה שלא נפתחה במילה "לא", הייתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי, ואפילו ביום שני. מה המיוחד בכך שהוא נוסע בשבת? שהוא לא לא-נוסע בשבת. כל עשר ההגדרות הן על דרך השלילה. ובאמת, מה משותף לכל המגדירים עצמם חילונים? העובדה שאינם דתיים. וכפי שאיני מגדיר את עצמי כ"לא אישה", כ"לא צרפתי" וכ"לא נוצרי", כך איני מגדיר את עצמי לא דתי או חילוני. אני מגדיר את עצמי כיהודי, כציוני, כישראלי, כחבר קיבוץ, כתושב הגולן, כחבר אורטל ועוד. אני מסרב להשתבץ בתיוגים חסרי משמעות בעיניי; תיוגים מיושנים וחסרי ערך כמו "שמאל ימין", "דתי חילוני", "אשכנזי מזרחי". אלה תיוגים שאיני מזדהה אתם והם לבטח אינם מגדירים אותי.

על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות אני "חילוני". אך ההגדרות הסוציולוגיות הללו אינן מקובלות עליי. אני לא חילוני. אני לא דתי. אני יהודי. יהודי סתם. יהודי ישראלי. יהודי ציוני. מאסתי בהגדרות המיושנות. הן היו לי לזרא.

מה שמשמעותי בעבורי הוא הגדרתי כיהודי. אני יהודי בכך שאני רואה בהיותי בן לעם היהודי את המרכיב המרכזי בזהותי. אני מחובר להיסטוריה היהודית ומחויב לעתיד העם היהודי ולקיומו. אין דבר החשוב לי בחיי יותר ממחויבות זו, שבשמה בחרתי לשרת לאורך שנים בסדיר ובמילואים ביחידה קרבית, מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי למען קיום העם היהודי וביטחון מדינתו. אני בן לתרבות היהודית, שואף לדעת ולהכיר אותה ולהנחיל אותה לילדיי ולקהילתי. אני רואה חשיבות עליונה בקיום החגים והטקסים היהודיים ובחיבור לאוקיינוס הבלתי נדלה של היצירה היהודית לאורך הדורות, גם אם איני חושב שהדרך היחידה לקיימם היא הדרך האורתודוכסית. אני מחויב להתחדשות יהודית, הן כדי להנחיל את מורשת היהדות בקרב החברה ולהשתיתה על ערכי היהדות והן כדי להמשיך את התפתחות היצירה היהודית, לבל תתאבן בשמרנות ותתקבע בגישה צרה ומצמצמת. אני מחויב לערכי היהדות, על פי הכרתי – הערכים החברתיים של תיקון עולם, של סולידריות, של צדק חברתי, של משפט צדק, של שוויון ערך האדם, של שוויון בפני החוק, של קהילתיות, של רעות וערבות הדדית וערכים לאומיים כמו סולידריות יהודית, זכותנו על א"י ומחויבותנו ליישבה, קיומה של מדינה יהודית, שלילת הגולה ועוד.

נכון, השקפתי היהודית אינה מעמידה במרכזה את האלוהים, ומחויבותי היהודית אינה מתבטאת בכפיפות להלכה, אולם אני מאמין שעתיד היהדות הוא בפלורליזם, בכך שהיא תתפתח לכיוונים שונים, לגישות שונות ולדעות שונות ולאו דווקא לכיוון הדתי האורתודוכסי. נכון, מחויבותי לתרבות היהודית אינה מתבטאת בדבקות בפולחן הדתי, אך אני רואה בפולחן הזה דבר שולי. לא בכדי אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים את דברי הנביא: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').

החלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית בין "דתיים" ל"חילונים" היא בעיניי קלקול גדול. היא גורמת ל"חילונים" רבים להתרחקות מן היהדות, כיוון שהיא שייכת ל"דתיים", ובכך נוצר ריק תרבותי, רוחני וערכי גדול בקרב חלק ניכר מהציבור החילוני; נוצרת שממה של בורות. ואילו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי קיימת תופעה של העמדת הפולחן בראש סולם הערכים.

הצגתי קודם את הבעייתיות בהגדרת החילוניות על דרך השלילה. הדתיות מגדירה עצמה על דרך החיוב. אולם במה היא מתבטאת? כיצד מצטיירת הגדרת הדתיות בסוציולוגיה הישראלית? בשמירת שבת וכשרות, בלבוש וחבישת כיפה וכד'. בקיצור – במצוות שבין אדם למקום.

ומה באשר למצוות בין אדם לחברו? האם יתכן מצב שבו אדם דתי ינהג בשבת? לא. אם הוא ינהג בשבת יהיה ברור שהוא הפסיק להיות דתי. לא יתכן שאדם דתי יאכל טריפה, כיוון שבכך הוא יגדיר עצמו כחילוני.

האם יתכן שאדם דתי ייקח שוחד? האם יתכן שאדם דתי יגנוב? האם אדם שייקח שוחד, ויעבור בכך על אחד האיסורים החמורים ביותר ביהדות, יחשב לדתי? אם הוא ישמור על שבת וכשרות, הוא יחשב לדתי. למה? למה ברור שמי שיאכל שפן לעולם לא יחשב לרב בישראל, אבל מי שלקח שוחד יכול להיות הרב הראשי ומי שגנב ולקח שוחד יכול להיות מנהיגה הנערץ של מפלגה דתית?

במדד המקובל של הדתיות, אדם דתי הוא יותר יהודי מחילוני, וחרדי – יותר יהודי מדתי. במה חרדי המתנער ממחויבותו לעצם הקיום הפיסי של העם היהודי ומדינתו ומשתמט מחובת הסולידריות היהודית הבסיסית שבשרות בצה"ל – "כל ישראל ערבין זה בזה", הוא יותר יהודי מחילוני או מדתי לאומי המוסר את נפשו על העם והארץ? והרי הרמב"ם כתב: "הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא".

אני מציע שנקרא תגר על החלוקה הסוציולוגית המעוותת הזאת בין חילונים ודתיים. היהדות היא של כולנו. היהדות אינה מצומצמת לפולחן, אלא היא נושאת ערכי מוסר עילאיים שמן הראוי שכולנו נהיה מכוונים אליהם. את "מדד היהודי הטוב" המקובל הזה יש לעקור מן היסוד, ולהציב מדד חדש שכוכב הצפון שלו הוא: " מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו). מדד שהאידאל שלו הוא: " מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?   הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם" (תהילים טו).

* "בארגמן"