הבלוג של אורי הייטנר

עם ישראל מצוי בעיצומה של הגלות הדוויה, זמן קצר לאחר החורבן הנורא, ובתהומות השפל הזה, הנביא יחזקאל מציב בפניו את חזון שיבת ציון. בפרק מ מוטס יחזקאל אל שמי ארץ ישראל, מעל להר הבית, ושם הוא רואה את החזון העתידי, תמונת העתיד של ארץ ישראל ועם ישראל אחרי שיבת ציון. את התמונה הזאת, עליו להנחיל לעמו.

התמונה שנגלית לעיניו של יחזקאל היא תמונת בית המקדש. החזון שהוא מציג לעם ישראל הוא הארכיטקטורה של הבית השני, בפירוט מדויק, כולל המידות המדויקות של כל קיר ולשכה.

הארכיטקטורה הריאלית של הבית השני, שונה מארכיטקטורת החזון של יחזקאל. מן הסתם, חזון יחזקאל עמד לנגד עיניהם של בוני הבית, והשפיע על בניין הבית. אולם כדרכו של חזון – יש פער בינו לבין המציאות. האתגר הוא לשמור על קשר עין בין חזון למציאות, ולא לוותר על החזון, על ההשראה ממנו ועל החתירה להגשמתו, על אף קשיי המציאות.

****

חזון שיבת ציון של ימינו אינו חזון של בית מקדש. זהו חזון של בניין ארץ ובניין אומה, של יצירת חברת מופת של עם ישראל במולדתו. גם החזון הזה הוא חזון מפורט. הוא מפורט בכתביהם של מבשרי הציונות, הוא מפורט ב"אלטנוילנד" של הרצל. הוא מפורט בחזונותיהם של אבות הציונות ומנהיגיה.

גם החזון הזה אינו מוגשם בשלמותו. הרי אוטופיה – כשמה כן היא, אי מקום. מקום שאינו קיים. המציאות מערימה קשיים על הגשמת החזון. יש מי שנתלים בהעדר השלמות במדינת ישראל, כתירוץ למאיסה בה, מאיסה בציונות ועד חבירה לשונאי ישראל, ואפילו עד מעשה בוגדני ובלתי מוסרי של הישראלי המכוער, המפציר במועצת הביטחון לפעול בכל הכוח נגד מדינתו. אותם אנשים נתלים במופת, אך אין בי שמץ של אמון בכך שאותו מופת אכן מדריך אותם.

מי שהמופת של הגשמת חזונם של אבות הציונות, המתבסס על חזונם של נביאי ישראל, באמת מדריך אותו, הוא מי שפועל בתוך המציאות, על מנת לשפר אותה, על מנת לקרבה לחזון, לקדמה למופת. המופת מרהיב ביופיו המושלם, אולם המאבק על הגשמתו הוא עבודה יומיומית אפורה וקשה, רצופת משברים ואתגרים. מי שתש כוחו מאפרוריות ההגשמה וקשייה, נתלה כתירוץ בחזון הבלתי ממומש.

"מקום שכולו טוב" הוא הכינוי שלנו למוות. שם אין רוע, אין קשיים, אין אתגרים, אין טיפשות. העולם האמתי, עולמם של אנשים חיים, אינו עולם שכולו טוב. ולכן, זה עולם של אתגר חיפוש הטוב והמאבק על הטוב.

****

החזון הציוני, חזונם של החלוצים הציונים, לא היה חזון של בית מקדש, במובן של חידוש עבודת הקורבנות, חלילה. אך אבות הציונות ראו בהגשמתה את בניין הבית השלישי.

אין המדובר בחזון "דתי". "יבנה, יבנה, יבנה המקדש", כתבה נעמי שמר, בשירה "שירו של אבא". למה "שירו של אבא"? מן הסתם, אביה נהג לבמבם בהברה אשכנזית את גירסא דינקותא שלו, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו', ולכן הקדישה לו את שירה. אך עיון מעמיק יותר בשיר, מציג את בניין בית המקדש כתכלית המעשה החלוצי של אביה; אביה כמייצג דור המייסדים של קבוצת כינרת, של ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן. התכלית הזאת היא השיר של אביה.

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש

לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש

כי מן האבנים האלה יבנה מקדש.

 לא לשווא חצבו סוללי הכבישים, חלוצי העליה השניה והשלישית, אנשי גדוד העבודה. מן האבנים שהם חצבו יבנה בית המקדש.

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

גם לנטיעות, ליערות, לחקלאות יש חזון שהוא מעבר לעשיה עצמה, כפשוטה. נעמי עצמה זנחה את עבודת הכפים של הוריה, אך היא משוררת, והשיר שהיא שרה, הוא מזמור חדש, מעין מזמור תהילים חדש, המחובר למזמורי תהילים שהושרו בבית המקדש, ומאז ועד היום בכל יום מחדש.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

השירים שהיא כותבת, הם המשך הן של מזמורי תהילים והן של השיר החסידי "יבנה בית המקדש במהרה בימינו". המהפכה הציונית, היא המרת הציפיה ש"יבנה בית המקדש" לבניין בפועל, אותו אנו בונים, שאת אבניו אנו חוצבים, שאת עציו אנו נוטעים. מן הסתם אין כוונתה של נעמי שמר לבית המקדש פשוטו כמשמעו ולעבודת הקורבנות, רחמנא לצלן, אלא לחזון החברתי הנשגב של החלוצים, אודות קימומה של ארץ ישראל כחברת מופת, המושתתת על יסודות החירות והצדק של נביאי ישראל. נעמי שמר אינה הופכת את חזונם ל"דתי", אך גם אינה "מחלנת" את החזון המשיחי. בעבורה מדובר בחזון אחד, במקשה אחת.

****

מתי זכה יחזקאל להתגלות החזונית של בניין בית המקדש?

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

השנה היא השנה ה-25 לגלות יהויכין, שיחזקאל היה בין גוליה. השנה היא 14 שנה אחרי חורבן ירושלים.

התאריך מעניין. "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". בהנחה שמדובר בתשרי – עשור לחודש הוא יום הכיפורים, לא ראש השנה. איך ניתן לתרץ את הסתירה?

כותב חתן פרס ישראל, הרב עדין שטיינזלץ: "חכמים פירשו שיחזקאל דיבר בשנת היובל; השנה אמנם מתחילה בראשון לתשרי, אבל שנת היובל במלוא תוקפה נכנסת רק ביום הכיפורים, רק אז יוצאים העבדים לחופשי והשדות חוזרות לבעליהם (ערכין יב ע"א). ביום הכפרה, בו העבדים יוצאים לחרות, השדות נגאלות והעולם חוזר למצבו הראשונה הנקי, רואה יחזקאל את גאולתן של ישראל ושיבתם הביתה".

והנה החיבור בין בניין בית המקדש לבין הצדק החברתי.

****

המפרט הטכני של בית המקדש, נודה על האמת, די משעמם. אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, הוא המציא מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

וכאשר מאיר אריאל כותב: "וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור: האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?", הוא כאילו מנבא את החשש מפני הניסיון הדורסני להחריב את השידור הציבורי.

* 929