הבלוג של אורי הייטנר

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של אחרי מערכת הבחירות, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון הייתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכל, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני רוב הציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית הייתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונות בממסד גורם לו להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת הייתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות; בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אולם מרגע שהוא נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

יש לקוות שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. יש לקוות שגישה זו היא סימן לבאות.  

* "על הצפון"