הבלוג של אורי הייטנר

פרקי נבואות שיבת ציון עד כה, היו כולם בתחום הריאליה. תיאורים שניתן לראות בהם הוראות הפעלה לבני אדם, בשר ודם, שנדרשים ליישמן.

לא כן בפרק מז. כאן פונה הנביא יחזקאל אל תחום הפנטזיה, בנבואה משובבת נפש, כיצד הנגב והערבה יפרחו. מים קדושים שייצאו כזרזיף - מֵי אָפְסָיִם, ילכו ויתעצמו ויהפכו לנהרות שוצפים קוצפים, שיפריחו את שממות הנגב והערבה, שיהפכו לאזורים ירוקים, עתירי עצי פרי למאכל ולתרופה, שיניבו את פירותיהם מדי חודש בחודשו.

המים יזרמו לים המלח, וימתיקו אותו - וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. המים המלוחים, מימיו של ים המוות, נתפסו כמים חולים, והחזון מבטיח את הבראתם – המתקתם.

כדרכה של אוטופיה, היא מפורטת לפרטים. ובפרטים יש לתת מענה גם לסגולות החיוביות של המלח. אם ים המלח ימתק, הסגולות עלולות להיעלם. גם לכך נותן הנביא מענה: "בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ. לְמֶלַח נִתָּנוּ". כלומר, הגבים והביצות המלוחים שסביב ים המלח, יישארו מלוחים, כדי לספק את תצרוכת האשלג, הפוספטים והמלח ושאר מחצבי הטבע שים המלח מספק. ים המלח עצמו יהיה עשיר מאוד בדגה מכל הסוגים, ויפרנס את תושבי עין גדי והסביבה, שיהיו לדייגים. לא, הם לא ידוגו דגים מלוחים. הרי המים יירפאו.

****

בחלקו השני של הפרק, מתאר הנביא את גבולותיה של ארץ ישראל, בחזון שיבת ציון שלו. החזון מדבר על ארץ רחבת ידיים, רחבה לאין ערוך יותר מארץ ישראל של ימינו – היא כוללת את שטחי סוריה, לבנון וירדן.

מי זקוק לטריטוריה רבה כל כך? מה נעשה אתה?

תשובה אחת לשאלה הזו, היא שעם מוכה, גולה, מנותק מאדמתו, חסר עצמאות, נוטה לפנטזיות של גדולה כדי להתנחם. עם עצמאי, החי במציאות הריאלית, מכיר במגבלות הכוח והמציאות, יודע שאפילו על ארץ ישראל המערבית נדרשים מאתנו מאמצים אדירים לאורך עשרות שנים, כדי להבטיח את היותם חלק ממדינתנו.

תשובה אחרת, משמעותית יותר, היא התשובה הדמוגרפית, ולה שני פנים – הפן של עם ישראל והפן של הגֵרים.

ארץ ישראל המתוארת בנבואת יחזקאל, מיועדת לעם ישראל כולו, על כל שבטיו, כלומר גם לעשרת השבטים שאבדו. כיוון שמדובר בעם של עשרות מיליונים, הוא זקוק לשטח רחב לאין ערוך מן השטח שהעם היהודי בן ימינו זקוק לו.

אך הנביא מבהיר דבר נוסף. בארץ ישראל יש גם נוכרים, והם זכאים לזכויות אזרח מלאות. "וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה, בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט, אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ - שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ".

ארץ ישראל שבידי עם ישראל, כוללת את המיעוטים כאזרחים שווי זכויות. כאשר מדובר בעם של עשרות מיליונים, יתכן שהדבר אפשרי – תהיה זו מדינה יהודית, עם מיעוט נוכרי, שחי בשוויון מלא. אולם במציאות הדמוגרפית הנוכחית, שטח ארץ ישראל, על פי המפה של יחזקאל, מורכב מרוב ערבי מוחלט – עשרות מיליוני ערבים, שבתוכם העם היהודי הוא מיעוט קטן.

כאשר אנו מעצבים את גבולות המדינה היהודית בימינו, שיקול מרכזי חייב להיות השיקול הדמוגרפי. כמדינה דמוקרטית, עלינו להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושבי המדינה. לכן, מן הראוי ששטחי המדינה יהיו כאלה שיבטיחו רוב יהודי מוצק וברור לדורות, כי רק כך תהיה ישראל מדינת לאום יהודית מובהקת, ותוגשם הציונות. לכן, עם כל הכאב הכרוך בוויתור על חבלי מולדת, אין מנוס מפשרה, שבה אותם אזורים ביהודה ושומרון הרוויים באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, המסכנת את הרוב היהודי, לא יהיו חלק ממפת הקבע העתידית של מדינת ישראל.

****

הפסוק הפותח את הפרק הוא: "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת, וְהִנֵּה, מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת, מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית, מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ".

וכשאני שומע את צירוף המילים "וְהַמַּיִם יֹרְדִים", אני נזרק אוטומטית לשירו של מאיר אריאל.

מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.

אחד משיריו – סיפוריו של אריאל, מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה". ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך".

אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה", בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". מה הוא רוצה לרמוז?

המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה, אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד מאוד לא אמתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת אכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.

"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת". סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא ישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.

"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים".

****

את החוויה הזאת, שאותה מתאר מאיר אריאל, אני חווה לעתים קרובות מול טרנדים חוזרים ונשנים של מחאה עקרה, מתוך המיליֶה התרבותי שלנו.

מחאה של צנון ורתח, עם טקסטים "פוליטיים" פלקאטיים כל כך, חסרי אמינות כל כך, ססמאתיים כל כך, דוגמאטיים כל כך, חלולים כל כך, משעממים כל כך. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.

 * 929