* ההסתה האמתית - נתניהו צודק בטענתו שהניסיון להדביק לו הסתה לפני רצח רבין הוא
שקרי. הייתה הסתה, ואף הסתה חמורה, אך היא הייתה בימין הרדיקלי, בשולי השוליים,
בוודאי שלא בקרב האופוזיציה הפרלמנטרית. בוודאי שנתניהו לא קשור אליה. וכפי שהוא
הוכיח, הוא אפילו יצא נגדה.
ניתן לומר עליו, במידה רבה של צדק, שלא עשה די כדי להיאבק בהסתה
ובאלימות. זה נכון, אך זו במידה רבה חכמה בדיעבד. הרי גם השב"כ, המשטרה ואף
רבין עצמו, לא עשו די, כי אף אחד לא העלה על דעתו לאן זה עלול להגיע. אך בהחלט, על
כך ראוי לעשות חשבון נפש.
האשמתו של נתניהו בהסתה, היא פשוט שקר ועלילה.
בעקבות דברי נתניהו, ברק קפץ והעלה באוב את סיפור "ההלוויה"
ברעננה. לכאורה, הוכחה להסתה של נתניהו. אך זהו שקר וכזב.
בנושא זה כתבתי בעבר: "כשהייתי
סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד
עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה הייתה
מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות
הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה
/ ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, החקלאות,
הבריאות, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה
הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר,
ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.
איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק
ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא
ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות.
בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר
החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד
בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני
חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה
בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח".
איני מתומכיו וחסידיו של נתניהו. רחוק מכך. אך לא צריך לתמוך בו כדי
להוקיע את עלילת הדם נגדו, הנובעת מחשבון פוליטי, ונמשכת כבר 21 שנים. העלילה הזאת
היא הסתה אמתית.
* בחזרה לשיעורי האזרחות - העליתי לפייסבוק פוסט המוכיח, שאין שחר להאשמתו של נתניהו בהסתה
שקדמה לרצח רבין. יש המתפלאים על עצם העובדה שאני טורח להגן על מי שאני מרבה לבקר.
עצם הפליאה היא עדות לבעיה האמתית שלנו – המחנאות האוטומטית. כאילו, אם אני תומך
בנתניהו, עליי לתמוך כעיוור וכאוטומט בכל מעשה ואמירה שלו, יהיו חמורים ככל שיהיו,
ואם אני מתנגד לו, אני צריך להסכים עם כל טענה נגדו, כולל עלילת דם נוראה שאין לה
שחר.
כצפוי, התגובות לפוסט היו חריפות. אין זה פלא. קשה לבלבל בעובדות מוח
שנשטף במשך 21 שנה בנראטיב מסוים.
יש כאן בעיה המחייבת מחקר רציני בתחום פסיכולוגיית ההמונים – מה גורם
לכל כך הרבה אנשים להשתוקק באופן אובססיבי לכך שמחצית עמם יהיו, כביכול, שותפים
לרצח ראש הממשלה. מה גורם לאנשים רבים כל כך לתאוות ה"הוכחה", שראש
ממשלתם אשם ברצח ראש ממשלת ישראל לשעבר. זו תופעה חולנית, המחייבת מחקר.
אין לי הכלים המקצועיים להתמודד עם התופעה מן הבחינה הפסיכולוגית,
ולכן אומר כמה מילים ברמה האידיאולוגית – פוליטית.
רצח רבין הוא האסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. האסון הנורא הזה
מחייב את החברה הישראלית למלחמת חורמה באלימות הפוליטית, בהסתה פוליטית, בעבריינות
פוליטית. בכל עבריינות פוליטית – כולל סרבנות, למשל.
כדי להצליח במלחמה הזאת, חשוב להבהיר מה ההבדל בין מאבק פוליטי
לגיטימי של אופוזיציה נגד השלטון, של אזרחים נגד מדיניות שהם מתנגדים לה, לבין
מאבק אלים ומפר חוק. במילים אחרות – ההבדל בין מאבק שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה,
לבין מאבק שהוא הרמת יד על הדמוקרטיה.
מי שמערבב בין המאבקים ומטשטש את ההבדלים, נותן יד לאלימות פוליטית,
מכשיר אותה. מי שאומר שניצחון נתניהו בבחירות הוא ההמשך של רצח רבין – ולא שניצחון
של מועמד בידי העם בקלפי בבחירות חופשיות הוא היפוכו המוחלט של רצח פוליטי, מכשיר
את הקרקע לרצח פוליטי. מה המסר של המטשטשים? שמאבק פוליטי הוא לגיטימי כאשר הוא
מבטא את העמדה שלי והוא אינו לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה האחרת.
בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק פוליטי לגיטימי נגד
הממשלה ונגד מדיניותה. זאת הדמוקרטיה. במקביל היה גם מאבק אלים, בלתי חוקי ואנטי
דמוקרטי, נגד אותה ממשלה ונגד אותה מדיניות, שהסתיים ברצח הנורא. המאבק הדמוקרטי
נגד הממשלה היה היפוכו המוחלט של המאבק הבלתי דמוקרטי. מי שמציג את שני המאבקים
כמקשה אחת, צריך להתחיל את שיעורי האזרחות שלו מבראשית.
* דברי בלע והסתה - ספק אם ב-68 שנות פעולתה של הכנסת נשמעו מעל במתה דברי בלע והסתה
חמורים כמו אלו שאמרה זהבה גלאון, בדיון לציון 21 שנים לרצח רבין, לעברו של ראש
הממשלה: "עם כל הכבוד, לא אתה הקורבן של
רצח רבין. אתה יכול לספר עד מחר כמה היית נגד הרצח, וכמובן שלא אתה לחצת על ההדק,
אבל אין אף אחד בעולם שהרוויח מרצח רבין כמוך. זה היה רצח מושלם ומשתלם. אתה חייב
את הקיום הפוליטי שלך לרצח".
כאשר אדם הופך לגוש שנאה, אין גבול לרעל שהוא מסוגל להשפריץ.
אם ללכת לפי שיטתה, מי שהרוויח מרצח רבין הוא פרס, שנעשה באותו היום
ראש הממשלה. משפט נתעב נכון? נכון. כמו המשפט הנתעב של המסיתה.
אולם אם ללכת בשיטתה המעוותת, הוא נכון יותר מהמשפט הנתעב שלה. פרס
נהיה ראש הממשלה בעקבות רצח רבין. נתניהו לא נבחר לראשות הממשלה בזכות הרצח, אלא
למרות הרצח. ערב הרצח הוא הוביל בסקרים. למחרת הרצח הוא התרסק ופרס הוביל בהפרש של
40%. הפער נמחק ונתניהו נבחר בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית, שהיא תוצר ישיר של
הסכם אוסלו.
הסכם אוסלו התרסק אך ורק בשל הטרור, שהפעילו מי שמלכתחילה לא התכוונו אפילו
יום אחד לבצע את ההסכם עליו חתמו.
רצח רבין היה פשע נתעב יותר מכל פשע אחר בתולדות המדינה. אולם הוא לא
השפיע כהוא זה על התהליך המדיני. בטווח הקצר הוא השפיע, בכיוון הפוך לזה שגלאון
מתכוונת אליו, כאשר פרס החליט מיד לבצע את הנסיגה שרבין הקפיא כתוצאה מן הטרור.
אולם לטווח הרחוק, הטרור הפלשתינאי אותו הוביל ערפאת, והסרבנות הפלשתינאית להצעות
ישראליות שרבין לא חלם להציע, הם הגורם לריסוק ההסכם.
אבל אי אפשר להתמודד עם שנאה חולנית באמצעות עובדות.
* מי הרוויח? – למען הסר ספק, איני
טוען, חלילה, שמי שהרוויח מהרצח הוא פרס. אני טוען, שאם ניקח את הטיעון הנואל של
זהבה גלאון - נכון יהיה לומר שמי שהרוויח הוא פרס. אבל הטיעון הוא נואל ונבזי. אף
אחד לא הרוויח מהרצח. כולנו הפסדנו.
* יש גבול - על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה
בפני ארגונים ואנשים את הברירה: האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם
רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד
ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות.
החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של
ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל"
הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח
הישראלי. ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים. מי שפועל להחרים את ישראל,
צריך להיות מוחרם בישראל. מה לא ברור בזה?
* אקיבוש שלמחרת אקיבוש – מושב בית שערים הזמין, משום מה, את נציגי "שוברים שתיקה"
להרצאה. נציגי הארגון מכרו את סחורת הפיגולים שלהם, ועל כל הסגה או דבר ביקורת מצד
המשתתפים, הייתה להם תשובה, מנטרה מן המוכן, מענה אוטומטי מכשיר-כל: "אקיבוש".
"אבל", אמר אחד המשתתפים, "ישראל נסוגה מרצועת עזה,
הטרור משם נמשך והתגבר, וכשישראל יצאה להגנת אזרחיה שוב יצאתם נגד פעולות
צה"ל".
שלושה ניחושים: מה הייתה תשובתם?
לא תנחשו. "עזה היא עדיין שטח קבוש".
הבנתם? ובכן, כך ייראה היום שלמחרת הנסיגה מיהודה ושומרון. הטרור משם
ימשך ויתגבר, ומשת"פיו בתוכנו יצדיקו אותו ויגנו פעולות צה"ל להגנה על
אזרחי ישראל, בטענה שגם אחרי שישראל נסוגה אקיבוש נמשך.
* לא יאה – אחד מחברי המושב הגדיר את המרצים בתואר סמרטוטים.
לא יפה. לא נאה ולא יאה.
ביום הכיפורים הקרוב, מן הראוי שאותו אדם יבקש סליחה ומחילה מציבור
הסמרטוטים על ההשוואה הנואלת.
* נגד החוק שאני בעדו – אני מתנגד לחוק המואזינים שאני בעדו. מה פירוש המשפט ההזוי הזה?
אני בעד החוק, עקרונית. הוא חוק נכון וצודק, שבא לתת מענה למטרד
סביבתי ולשים קץ לתופעה מכוערת של כפיה דתית.
ולמרות זאת אני נגד החוק, כי נזקו עולה על תרומתו. בתקופה מתוחה כל
כך, אין כל סיבה להבעיר עוד מוקדי סכסוך בין העמים, ובטח לא סכסוך בין הדתות. זה
מיותר, זה מזיק, אין לכך הצדקה.
זה בדיוק המקרה עליו כתב יהודה עמיחי:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים
בָּאָבִיב.
* יועצו
האנטישמי - מי שמחא כפיים לדמגוג גזען, כיוון
שהגזענות שלו הופנתה כלפי מוסלמים, אל יתפלא לגלות בבוקר למחרת שיועצו האסטרטגי
הוא אנטישמי. סטיב בנון, היועץ האסטרטגי של נשיא ארה"ב הנכנס: "איני
אוהב יהודים". "אני לא רוצה שהילדות שלי ילמדו עם יהודים וילמדו להיות
פרחחים בכיינים".
ראש הארגון הליגה נגד השמצה, ג'ונתן
גרינבלט, כתב: "זה יום עצוב. בן אדם שניהל אתר ימין קיצוני של לאומנים לבנים
ואנטישמים חסרי בושה, מיועד לתפקיד בכיר".
* אטיכשורט – לפני שנים אחדות הישקתי את הסטארט-אפ הלשוני שלי – "אקיבוש",
שהיום הוא ביטוי נפוץ ומוכר בשיח הישראלי. הרעיון היה להציג את מערומי הנטיה של
גורמים בחברה הישראלית לברוח מכל דיון עומק, באמצעות סיסמת "הכיבוש".
אמרת "הכיבוש", וזהו, אין צורך בדיון. ברור מה רע ומה טוב. אין
היסטוריה, אין גאוגרפיה, אין מזרח תיכון, אין ניסיון מצטבר, אין שיקולי ביטחון,
אין התיישבות, אין אסטרטגיה, אין טקטיקה, אין צד שני למטבע, אין דרך שלישית שלא
לדבר על רביעית ועשירית, אין פשרה, אין כלום. יש סיסמה. "הכיבוש".
"אקיבוש". נגמר הוויכוח.
האמת היא שגם בקוטב האחר של השיח הישראלי יש מילת קסם כזאת. "התקשורת".
"אטיכשורט". אמרת "התקשורת" וזהו, אין עוד צורך בדיון.
דוגמה לכך היא השיח הישראלי בנושא טראמפ. איני שייך לחסידיו של הנשיא
האמריקאי הנבחר (והנה, הצלחתי לשבור את כל שיאי האנדרסטייטמנט). ובכל פעם שכתבתי
על כך, קיבלתי תגובות כמו: אתה מאמין לתקשורת... או ל"תשקורת"... או ל"תשקורת
האמריקקית" וכו'.
כלומר, אין לי שיקול דעת, אין לי יכולת ניתוח. איני מכיר את העובדות.
אם אני נגד טראמפ, אני פשוט מושפע מאטיכשורט. כל נאומיו המתלהמים והמתבהמים,
הגזעניים והמיזוגיניים, החוליגניים והביריוניים, הם פוטו מונטז'. זה בכלל לא הוא,
זה טוביה צפיר.
לא ראיתי ולא שמעתי את הדברים. אני פשוט מושפע מאטיכשורט.
* העשור התשיעי – תיקון קטן לרשימתו היפה והמרגשת של יוסי גמזו על לאונרד כהן. כהן
לא היה בראשית העשור השמיני לחייו, אלא בראשית העשור התשיעי לחייו.
* שמחות קטנות - מסוג הדברים הגורמים לי לנחת רוח:
השבוע סיפר לי בן אורטל, שהוא עומד
ללמד את חניכיו ממדרשת עין פרת מאמר שלי בנושא פרט וקהילה.
חברים סיפרו לי, שהאחיין שלהם קיבל
עבודה בספרות, לנתח מאמר שכתבתי על הקשר בין שירו של מאיר אריאל "שדות
גולדברג" לשירה של לאה גולדברג "האמנם". אגב, הפנייה למאמר הזה
מופיעה גם בביוגרפיה על מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, ויצאה לאור לפני שבועות
אחדים: "ארול 1".
* ביד הלשון
שיג ושיח – לא אחת סיפרתי, בפינה זו, על עורכים לשוניים ש"תיקנו" את
העברית שלי, וגרמו לי למבוכה גדולה. למשל, עורך ש"תיקן" את הביטוי "פוסח
על שתי הסעיפים" ל"פוסח על שני הסעיפים".
לאחרונה זה קרה לי שוב (אלא שהפעם, לבקשתי, קיבלתי את המאמר להגהה
ונמנעה המבוכה). הביטוי שיג ושיח שונה ל"סיג ושיח". ולא זו בלבד, המשפט
שבו הופיע הביטוי, הופיע גם בכותרת המשנה, עם ה"תיקון".
שיג, פירושו – דבר, עניין. צירוף המילים שיג ושיח הוא דין ודברים, משא
ומתן.
ומהו "סיג"? פסולת. מה פירוש סיג ושיח? אולי השכן שפך את
הזבל ליד השיח בחצר.
איך זה קרה? אני משער שהעורך הלשוני מצא שבוורד מופיע מתחת המילה
"שיג" קִוְקוּו אדום. הוא ניסה "סיג" – ואין קִוְקוּו. בינגו! הרי לשם כך משלמים לו משכורת.
מקור הביטוי "שיג ושיח" הוא
מקראי: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר:
קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּאכִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ,
וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מל"א יח).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
