הבלוג של אורי הייטנר

הנביא מזכיר לעם ישראל, את מהות הברית בין אלוהים לבינם: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהוָה, עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם". השפיעו צדקה בעולם ואז תיהנו מפירות החסד שעשיתם. חרשו תלם וכשתעשו כך יגיע העת לדרוש ולחפש את ה', עד שיתגלה ויורה לכם צדק, מהי ההתנהגות הראויה; בדומה חקלאי המכין את השדה ולאחר שהשלים את מלאכתו, הוא מתפלל לגשם.

אולם ישראל לא מילאו את חלקם בעסקה. הם לא הלכו בדרך הראויה. נהפוך הוא. "חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע - עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם. אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ, כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ". במקום לזרוע צדקה חרשתם רשע. לכן, במקום לקצור חסד, קצרתם עוול. תוצר מעשיכם הוא שקר.

תוצאת הקלקול הזה היא חורבנה של ישראל וגלותה, ולאחר מכן גם יהודה חרבה, בית המקדש חרב והעם היהודי יצא לגלות ארוכה. אולם כשהמהפכה הציונית העלתה את החלוצים לארץ ישראל, ניתנה לנו ההזדמנות להגשים את כל התקוות, בארץ חמדת אבות.

בשירו של דושמן מ-1908 "פה בארץ חמדת אבות" הוא חוזר ל"נִירוּ לָכֶם נִיר", חורז אותו עם שיר ומקשר אותם עם הגיל – השמחה.

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת

תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,

פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,

חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,

פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,

פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,

שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,

כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,

שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,

עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים.

העם היהודי שב לניר לו ניר. הוא זורע ברינה, בשיר ובגיל. מה הוא זורע? את כל התקוות שתתגשמנה בארץ חמדת אבות: חיים יהודיים ויצירה, חיי זוהר ודרור. השכינה שגלתה ע‏ִם ישראל תהיה שורה על הארץ הנבנית מחדש. השפה העברית – תקום לתחיה ותתחדש. או אז, השדה יניב פירות. בניין הארץ רק בראשיתו, אך החלוצים בוטחים בעתידם; רואים שהנצו ניצחנים ומאמינים שעוד יבואו זרעונים.

שירו של דושמן הוא גרסה עברית לשיר ביידיש. השיר ביידיש הוא מרש הגלות. המסר שלו הוא של ייאוש טוטלי. הציונות, השיבה לארץ חמדת אבות, היא התיקון, כי פה תתגשמנה כל התקוות.

תרגום חופשי של השיר היידי:

עִם מַקַּל הַנְּדוּדִים בַּיָּד,

לְלֹא בַּיִת וּלְלֹא אֶרֶץ,

לְלֹא גּוֹאֵל, לְלֹא חָבֵר

לְלֹא מָחָר, לְלֹא הַיּוֹם,

אֵין סוֹבְלָנוּת, רַק רְדִיפָה,

הֵיכָן שֶׁלָּנִים לֹא נִשְׁאָרִים (לַמָּחֳרָת)

תָּמִיד עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב.

תָּמִיד לֵךְ, לֵךְ, לֵךְ,

תָּמִיד נְדֹד, נְדֹד, נְדֹד

כָּל עוֹד יֵשׁ כּחַ.

גְּבוּרָתֵנוּ מֻטֶּלֶת בָּאָבָק,

תּוֹרָתֵנוּ הִיא גֵּזֶל,

שְׁמֵנוּ – סַכָּנָה,

הַיִּחוּס שֶׁלָּנוּ – רַק צַעַר,

גְּאוֹנוּתֵנוּ הִיא רַק חֵטְא,

הוֹגְנוּתֵנוּ לַעַג.

תָּמִיד רַע, רַע, רַע,

תָּמִיד עֶבֶד, עֶבֶד, עֶבֶד

תָּמִיד חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ

בְּרָכָה בְּקִלְלַת הַשּׂוֹנֵא.

וְכָךְ – שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

וְכָךְ דּוֹר אַחַר דּוֹר,

לְלֹא תִּקְוָה, לְלֹא מַטָּרָה,

עֲטוּפִים בְּאֵימָה וּבְפַחַד,

מִתְהַלְּכִים אָנוּ בִּפְרָאוּת (בְּבַרְבַּרִיּוּת),

בְּיִסּוּרִים רַק לִסְבֹּל.

תָּמִיד דְּרֹך, דְּרֹךְ, דְּרֹךְ,

תָּמִיד בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ,

תָּמִיד עֹנִי עֹנִי עֹנִי,

אֵין (מְעַט) אֹשֶׁר אֲפִלּוּ לִפְנֵי הַמָּוֶת.

זאת הגלות. אבל פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות.

 * 929