* כוכב רוק – בכנס שדרות לחברה נטלו חלק, כבכל שנה, שרים, מנהיגי מפלגות
וח"כים. כאשר נפתלי בנט נכנס לאולם, אירע דבר שלא היה אצל אף דובר אחר. חשמל
היה באוויר. הוא רק נכנס, והקהל החל לשאוג כאילו נכנס לאולם כוכב רוק. חלק ניכר מן
הקהל היו חניכי מכינות קדם צבאיות ותלמידי תיכון ברנר, שהוא תיכון קיבוצי. בהפסקה
שמעתי את הנערים מתווכחים על דבריו ורבים לא הסכימו אתו. אולם הם לא הזכירו אף
דובר אחר זולתו. הוא פתח את נאומו ב"אחיותיי ואחיי" ושוב – האולם געש
כבמופע רוק. בתום דבריו, בנט דילג בקלילות החוצה והמאבטחים חסמו את הצעירים
המאוכזבים שרק רצו סלפי.
האמת היא שהקשבתי לו, ולא בפעם הראשונה, וקשה לי
להבין מה יש בו שמהלך קסם על הבריות. אולם כצופה מן הצד על הקהל, אין ספק שהוא
בורך כריזמה. כריזמה מוכחת.
* כלכלה יהודית – בנאומו דיבר בנט על כך שיש צורך בכלכלה יהודית שתציע דרך שלישית בין
קפיטליזם לסוציאליזם. את הנוסחה הזאת אני מקבל. אולם כאשר הוא פרט את הרעיון,
מסתבר שמדובר בליברטיאנות לשמה, ולצדה חמלה וצדקה, ומחויבות לעיקרון של שוויון
הזדמנויות. בקיצור – תאצ'ר בעברית.
לאורך כל השנים המפד"ל הייתה מפלגה חברתית
מאוד – הן בשנים שבהן הייתה מפלגה יונית והן בשנים שבהן הייתה מפלגה ניצית. בנט,
שבתחומים רבים הוא מנהיג המקדם סדר יום מאוד חיובי, במיוחד בהקשר של יחס לזרמים
הלא אורתודוכסיים ובכלל בגישה מתונה בענייני דת ומדינה (לדוגמה - אי אפשר לדמיין את
בורג, המר, איתם או אורלב נואמים בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ומפליגים בשבחם, כפי
שעשה בנט). אולם בנושא החברתי-כלכלי, הוא מוביל את מפלגתו למקום רע.
* סמכות טבעית - מבין הפוליטיקאים שנאמו בכנס, הרשים אותי במיוחד יואב גלנט. הוא הזכיר
לי את רבין, באופן שבו הוא מקרין סמכות טבעית, מנהיגות ואמינות. בלי זיקוקי די-נור
רטוריים, ללא חנופה לקהל, מדבר לעניין, ברור, מקצועי, בוטח בעצמו. כשהוא מדבר,
הקהל מקשיב בדריכות. אולם אף אחד לא רץ לחבק אותו והוא לא מנשק אף אחד בדרך ואף
אחד אינו רוצה סלפי אתו.
הוא נשמע משוכנע ומשכנע כשהציג את המתווה שלו
ליציאה ממשבר השיכון בשנים הקרובות. וכשסטודנטית שאלה אותו מדוע מקימים יישובים
בנגב במקום לחזק את באר שבע, הוא השיב: אם נמתח קו החוצה לשניים את המדינה מדרום
לצפון – מדרום לקו הזה יש רק 100,000 יהודים. זה נראה לך הגיוני? ישראל היא מדינה
יהודית ותפקידה לקדם התיישבות יהודית ממטולה עד אילת.
* אוריינטציה שיקומית - מכלל המרצים בכנס, התרשמתי יותר מכל מנציבת שירות בתי הסוהר, רב גונדר
(ולא רבת גודנרה!) עופרה קלינגר. היא משדרת דמות רחוקה מאוד מכל סטריאוטיפ של
סוהר, ומביאה מסר מקצועי של אוריינטציה שיקומית חברתית.
* בוקר טוב - כל דובר פתח את דבריו ב"כבוד ראש העיר שדרות, אדוני נשיא מכללת
ספיר, אדוני נשיא כנס שדרות לחברה" ומוסיף ונוקב בשמות הבכירים שהיו שם (במקרים
הנדירים שבהם המרצה נשאר כמה דקות אחרי נאומו או הקדים קצת את בואו וישב בקהל). רק
שר הרווחה לשעבר, ח"כ מאיר כהן, פתח אחרת: "בוקר טוב לאורי הייטנר. כמה
זמן אנחנו כבר לא עושים מילואים... כבוד ראש העיר וכו'".
* ללא אבדות בנפש - כשגל שריפות והצתות כל כך גדול, חסר תקדים, מסתיים ללא אבדות בנפש
וללא אף פצוע קשה, זהו הישג אדיר של רשויות המדינה. בניגוד מוחלט לברדק באסון
הכרמל, לפני שש שנים בלבד, הפעם הופגנה הפקת לקחים מרשימה, והמבצע התנהל היטב.
השינוי המשמעותי ביותר, הוא הקמת רשות כבאות ארצית, להבדיל מהמצב הקודם, שבו הכבאות
הייתה כפופה לרשויות המוניציפליות. נכון, יש נושאים שבהם הביזור נכון, ושאותם נכון
לנהל ברמה האזורית, אולם נושאים כמו כיבוי אש – נכון שיהיו מרוכזים בידי הממשלה, בדומה
לצבא ולמשטרה. לקח חשוב נוסף הוא טייסת הכבאות, שהוכיחה את עצמה באופן מרשים. הישג
נוסף הוא שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות. מדינה בודדת אינה יכולה להרשות לעצמה את
העלויות של אחזקה בשגרה של מטוסי כיבוי בכמות הדרושה למקרה קיצון. שיתוף הפעולה
הזה הוא עורף מבצעי, שיש לקחתו בחשבון כחלק מכל תרחיש קיצוני. שיתוף הפעולה הזה
הדדי – גם ישראל נחלצת לסייע למדינות אחרות.
גם באירוע הזה היו תקלות, כמובן, וחשוב לתחקר
ולהפיק לקחים.
יש לשבח גם את התייצבותו המידית של שר האוצר,
שהרגיע, התחייב לפצות, הורה לפעול במהירות. זה תפקידו כמנהיג כלכלי. אולם מבחנו יהיה
בביצוע. בתחום שלו, המשימה העיקרית היא לאחר האירוע.
* מכחישי ההצתות – מאז גל השריפות וההצתות, מתרחשת תופעה מוזרה, של ניסיון אינטנסיבי,
אפשר לומר אובססיבי, להכחיש את ההצתות, להמעיט בכמותן, להציג את כל השריפות כתוצאה
של איתני הטבע ושל רשלנות, ואולי מעט הצתות שאינן על רקע לאומני.
התופעה הזאת מוזרה, ואני מנסה להבין מה עומד מאחוריה. איני נוהג לחשוד
בכשרים, ואיני מעלה על דעתי שהמכחישים רוצים לגונן על המחבלים המציתים, לסייע להם
להימלט מעונש.
יתכן שהמניע לתופעה הוא הרצון לצאת נגד האשמות קולקטיביות כלפי הציבור
הערבי, בגין ההצתות. היעד הזה בהחלט ראוי ומוצדק, אולם ההכחשה תשיג רק את ההיפך,
בשל חוסר אמינותה. אדרבא, הצגת עובדת ההצתות במלוא חומרתה מצד אחד, ומצד שני,
ההבהרה שרוב הציבור הערבי מתנגד להן והצגת הצד המואר של העשן – אותם ערבים רבים
שהתנדבו להילחם באש, שפתחו את בתיהם למפונים, שהפגינו סולידריות עם הנפגעים, תסייע
הרבה יותר להשגת המטרה הזו.
חוששני שלא זה היעד של המכחישים, אלא יעד פוליטי – להציג את הממשלה
ובעיקר את ראש הממשלה כמי שניצלו את השריפות כדי להסית נגד הערבים. זו עלילה חמורה
ושקרית על ממשלת ישראל. לא הייתה כל הכללה ובטח לא הסתה בדברי הנהגת המדינה נגד
הערבים. הייתה אמירה תקיפה על המציתים והמסיתים. כך שיש כאן שקר כפול: הן השקר על
ההסתה כביכול, וכן הכחשת ההצתות.
זו תופעה מכוערת, של מי שבעיניהם המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים.
אין להכחיש, שהיו גורמים בחברה הישראלית שניצלו את גל ההצתות להאשמה
קולקטיבית והסתה נגד הציבור הערבי בכללו, אך ראש הממשלה והשרים בשום אופן לא נהגו
כך. יתכן שהיה עליהם לצאת נגד ההאשמות הללו, ויש לבקר אותם על שלא עשו כן. אך מכאן
ועד הצגתם כמסיתים ומעלילים – רב המרחק.
* אנרכיה – כל ניסיון למנוע מהמדינה לבצע את החלטות בית המשפט העליון, הוא הרס
הממלכתיות הישראלית.
מכתב רבני הציונות הדתית, הקורא להמונים להגיע לעמונה כדי לסכל את
פינויה, למרות שדובר בו על התנגדות פיסית ללא אלימות, הוא הנפת יד על הדמוקרטיה
הישראלית.
העובדה שאת המכתב כתבו מנהיגים דתיים, שרבים ובעיקר בני נוער רואים
בקריאתם צו מוחלט, חמורה שבעתיים. זהו מעשה של חוסר אחריות לאומית, של אנשים שאינם
מבינים שמשמעותה של מנהיגות אמת היא לדעת למתן ולרסן, ולא לשלהב את היצרים ולהלהיט
את הרוחות.
וכל זאת בשל יישוב של 40 בתים שנבנה באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות
של ערבים, בניגוד למדיניות של כל ממשלות ישראל שההתיישבות תהיה על אדמות מדינה
בלבד, וכאשר הוצעו למתיישבי עמונה חלופות מצוינות לא רחוק ממקום ישיבתם.
אילו היה מדובר בהפגנת מחאה – לא היה בכך כל בעיה. זאת הדמוקרטיה.
אולם הניסיון לסכל את ההחלטה, הוא הרמת יד על הדמוקרטיה.
חבל שמנהיגי ציבור אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המילים
היוצאות תחת ידיהם, שתוצאותיהן - מי ישורנו.
* חוסר מנהיגות - ראש הממשלה מתנגד נחרצות לחוק ההסדרה. הוא יודע שזהו חוק רע ומזיק.
הוא יודע שהוא לא יסייע במאומה למטרה שלשמה נועד. הוא יודע שקבלת החוק תגרום לנזק
בינלאומי חמור לישראל ולו עצמו. והוא יודע שהחוק אינו חוקתי ויפסל בבית המשפט.
מדוע, אם כן, הקואליציה שלו ממשיכה לקדם את החוק? בשל חוסר המנהיגות
של נתניהו. הוא אינו מעז לעמוד מול הימין הקיצוני והוא נגרר אחרי בנט, שאף הוא
מבין שהחוק מזיק, אך הוא נגרר אחרי "תקומה". כרגיל, במשטר המחנות,
הקיצונים נותנים את הטון והמחנה נגרר אחריהם.
גם אם נתניהו יתעשת וימנע את החוק, התנהגותו עד כה מבישה ומדאיגה
בגילוי חוסר המנהיגות שבה. וחוששני שהוא לא יתעשת. החוק יעבור, כשנתניהו יעביר את
תפוח האדמה הבוער לבית המשפט העליון, שיוציא בעבורו את הערמונים מן האש, והוא ירחץ
בניקיון כפיו ויפנה את החצים והזעם נגד בית המשפט.
* מי נאבקו בממשל הצבאי - בעיצומה של מלחמת השחרור, הוטל בצדק ממשל צבאי על ערביי ישראל, כדי
להבטיח שלא יחברו לצבאות האויב בלחימה, שהחלה בהתנפלות ערביי הארץ על היישוב
היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. הטלת הממשל הצבאי בעיצומה של המלחמה,
הייתה בהסכמה רחבה. אולם עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, והחלטת ב"ג
להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, החלה התנגדות מוצדקת להמשך קיומו של הממשל הצבאי,
שהלכה וגברה עד הסרתו, באיחור רב, רק בנובמבר 1966. בין ראשי הנאבקים לביטול הממשל
הצבאי, הייתה תנועת החירות בהנהגתו של מנחם בגין.
במלאת חמישים שנה לביטול הממשל הצבאי, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין
חוברת המתעדת את מאבקם של בגין ותנועתו נגד הממשל הצבאי, שבו הם ראו פגיעה בזכויות
האזרח של ערביי ישראל ופגיעה בדמוקרטיה. לפני שבועות אחדים אף נערך במרכז בגין כנס
בנושא. חשיבותה של היוזמה, היא הניסיון להציג בפני הציבור את דמותו המקורית של
הליכוד בימי בגין, כמפלגה לאומית ליברלית, להבדיל מן הרוח הרעה ההולכת ומשתלטת
עליו היום, שבעטיה המוהיקנים האחרונים, נאמני מורשת הליכוד כבני בגין ורובי ריבלין,
נדחקים מן הליכוד.
עופר אדרת כתב על הנושא מאמר ב"הארץ", בגיליון ערב שבת.
טעותו של אדרת – הוא טען שמי שהובילו את המאבק היו תנועת החירות מימין ומק"י
משמאל, ובכך התעלם משותפותן של מפ"ם ואחדות העבודה במאבק.
* לוחם מהולל, מפקד נערץ ומדינאי כושל - בתגובה על הצגת הנזק המדיני החמור שגרם אהוד ברק למדינת ישראל
בכהנו כראש הממשלה, הנזק המדיני החמור ביותר שמדינאי כלשהו בתולדות המדינה גרם לו,
שלח לי מישהו כהוכחה לטעותי תמונות של הצל"שים והעיטורים שלו, תמונת הדרגות
שלו וכו'. באמת, טיעון אינטליגנטי.
אהוד ברק הוא, ללא ספק, אחד הלוחמים והמפקדים המעולים והמהוללים שהיו
לצה"ל. לא רק שאי אפשר לקחת ממנו את העובדה הזו, אלא מי שמנסה לקחת זאת ממנו,
עושה זאת מטעמים פוליטיים מכוערים בלבד. גם הטענה נגדו ש"ברח" בפרשת
אסון צאלים חסרת שחר.
כן, אדם יכול להיות לוחם ומפקד מעולה ומדינאי כושל. כפי שאדם שלא היה
לוחם ומפקד מעולה יכול להיות מדינאי טוב.
מה עומד מאחורי התגובה הזאת, או סוג התגובות הללו? העדר ראיה מורכבת
של החיים. אותו אדם, שהתמונות ששלח הן חלק מים של תגובות ששלח בהגנה על ברק, הוא
חסיד שוטה שרמת הערצתו לברק מגיעה לעבודת אלילים. לעתים אני תוהה, לשם מה צריך היה
אברהם אבינו לנתץ את הפסילים, אם בקרב בניו יש תופעות כאלו של עבודת אלילים.
אולם זו לא רק ההערצה העיוורת, אלא גם ראיית שחור לבן. אותו אדם בטוח,
שאם לדעתי ברק היה מדינאי כושל, ברור שבעיניי הוא היה חייל דמיקולו, מפקד עלוב,
ברח מצאלים והוא גם אדם חרא, מושחת, ובטח גם תמכתי בפוטש של אשכנזי נגדו. למה? כי
עובדה שטענתי שהוא מדינאי כושל.
אבל עובדה, שלמרות ביקורתי החריפה עליו כראש הממשלה, אני בטוח שהוא
היה הצד הצודק יותר (גם אם לא חף משגיאות) בפרשת אשכנזי, וזאת רק דוגמה.
זו גישתי העקרונית. אין לי קושי לשבח את העבריין אולמרט, שהוא
הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות המדינה, ושהוא מדינאי כושל שהמשיך את
דרכו הקלוקלת של ברק, על הפצצת הכור הסורי ועל מלחמת לבנון השניה, שעם הבעיות שצצו
בה, היא הצלחה רבתי שהביאה ליותר מעשור של שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה. אין
לי קושי לתקוף את נתניהו על גילויי חוסר מנהיגות וחוסר דוגמה אישית, על התנהלותו המסואבת
ועל הנזק שהוא גורם לחברה הישראלית בשיטות ההפרד ומשול, ולתמוך בנאומו בבית
הנבחרים האמריקאי ולשבח את הדרך האחראית והשקולה שבה הוא מנהל את התמודדות ישראל
עם התבערה במזרח התיכון ואת מבצע "צוק איתן".
וכך גם לגבי ברק. הוא אדם עתיר זכויות בביטחון מדינת ישראל. אך הוא
מדינאי כושל.
* והמזכ"ל שותק – לפני כשבועיים כתבתי מכתב למזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר,
ובו מחיתי על ההזמנה השערורייתית והאבסורדית של "שוברים שתיקה" למפגש
בכנס י"ב, שנועד להגביר את המוטיבציה של בנות ובני הקיבוצים לשירות משמעותי
בצה"ל ולשנות שירות. לאחר שבמשך שבוע לא קיבלתי כל מענה, הפכתי את המכתב
לגלוי, ופרסמתי אותו מעל במות שונות. חלף שבוע נוסף ומזכ"ל התנועה לא טרח
להשיב.
אני משער שמזכ"ל התנועה לא היה מעורב בבניית תכנית כנס י"ב.
מדוע, אם כן, מיענתי את המכתב דווקא אליו? כי הוא עומד בראש התנועה והוא נושא
באחריות למעשיהם של בעלי התפקיד הכפופים לו. כי אם הוא ידע הדבר חמור ביותר, אך
בהנחה שהוא לא ידע – חשוב שיידע ויפעל.
התחמקותו מתשובה היא עזות מצח ופחדנות.
* ברוגז אינו מדיניות - כינון היחסים בין ארה"ב לקובה, היה צעד מדיני נכון של אובמה.
בתקופת המלחמה הקרה, קובה הייתה מוצב סובייטי בעורף ארה"ב, ולכן היא הייתה
אויב מסוכן. לאחר התמוטטות בריה"מ והגוש הסובייטי, היא שכנה חלשה, עניה ולא
מסוכנת, ולא הייתה כל הצדקה להמשך החרם וה"ברוגז" במשך שנות דור. ברוגז
אינו מדיניות, בוודאי לא מדיניות ראויה למעצמת על.
גם החרם הדיפלומטי בן ארבעים השנה על טייוואן חסר הצדקה. המדיניות
האמריקאית הישנה, שהכירה בטייוואן כ"סין", מתוך התעלמות מהמציאות בשטח, כאשר
טייוואן היא זו שהחזיקה במושב של סין במועצת הביטחון הייתה מגוחכת, וטוב עשה הממשל
האמריקאי (אגב, הממשל הרפובליקאי דווקא, של ניקסון וקיסינג'ר) כשהכיר ב-1974 בסין,
כלומר במציאות. אולם לא הייתה כל הצדקה להסרת ההכרה בטייוואן בידי ממשל קרטר,
כעבור חמש שנים, ומאז – לחרם הדיפלומטי על טייוואן (לצד המשך קיום יחסים כלכליים).
המדיניות הראויה היא הכרה בסין – כסין, ובטייוואן - כטייוואן, מדינה קטנה בשכנותה
של סין, ואף להגן על זכותה להכריז פורמלית על עצמאות. החרם הדיפלומטי על טייוואן
היה כניעה לתוקפנות הסינית.
אם שיחת הטלפון של טראמפ ונשיאת טייוואן מבשרת שינוי במדיניותה של ארה"ב,
לכיוון של כינון יחסים עם טייוואן לצד המשך יחסים תקינים וטובים עם סין – זו מדיניות
ראויה למעצמת העל האמריקאית. ... אולם, להערכתי, שיחת הטלפון לא נעשתה מתוך
מדיניות מחושבת, אלא כשליפה.
* יש אינטלקטואלים בימין? - בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ", ראיין את
עורך כתב העת "השילוח", יואב שורק, לרגל צאת כתב העת החדש. אין ספק
שראיון כזה אמור לסקרן כל אינטלקטואל ישראלי, אולם במקום את הראיון, פרסם ציפר
מעין רשימת אווירה, שהמקום שניתן בו לביקורת על מכונת אספרסו בבית קפה שבו שתה
והשלכה מוזרה ממנה על החיים בין הקו הירוק לירדן היה כמעט כמו לדבריו של שורק.
ציפר כתב ש"השילוח" "שובר במידה רבה את הסטריאוטיפ
שאין לימין אינטלקטואלים רציניים. והנה – יש ויש. הוא עצמו [שורק] אחד מהם: רציני
ואינטלקטואלי עד קצות אצבעותיו".
מעניין שבדיוק באותו בוקר הרצה ההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין, נושא
הדגל של הסוציאל דמוקרטיה בשיח האינטלקטואלי הישראלי, בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת
העבודה שבו אני חבר. גוטוויין טען בהרצאתו בצער, שהימין בולט בעליונות
אינטלקטואלית מובהקת, בכתבי עת, בספרים וכו', לעומת חולשתו האינטלקטואלית של
השמאל, שהוא עצמו חלק ממנו.
ציפר הזכיר את קרן "תקווה" האמריקאית שממנת את
"השילוח" והוסיף שהקרן תמכה "במגזינים ימניים דומים שהלכו לעולמם,
כגון 'תכלת' ו'ארץ אחרת' ". נדמה לי שציפר מעולם לא פתח גיליון של "ארץ
אחרת". ייחודו של כתב העת "ארץ אחרת", שאותו ערכה במבי שלג
ז"ל, היה דווקא בשבירת החלוקה הסטריאוטיפית בין "שמאל"
ו"ימין", אולם אם בכל זאת רוצים לתייג אותו, הרי שבסוגיה הכלכלית חברתית
הוא נשא דגל "שמאלי" מובהק.
* המפא"יניק האחרון - ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, כאשר הבנו
שעומד להיות מופעל לחץ מדיני על ישראל לסגת מהגולן, כפרס אמריקאי לסוריה על
השתתפותה (הסמלית) בקואליציה נגד סדאם, הקמנו מחדש, לאחר הפסקה של שנים אחדות, את
ועד יישובי הגולן. אחת המשימות הראשונות הייתה להקים מחדש את שדולת הגולן בכנסת.
פנינו ליו"ר הכנסת לשעבר שלמה
הלל, וביקשנו ממנו לקחת את התפקיד. הוא השיב מיד בחיוב, ופעל במרץ להקמת השדולה,
שכללה רבים מחברי מפלגת העבודה, ובהם חיים בר לב, מוטה גור ואחרים, לצד אנשי ימין.
בתקופת ועידת מדריד, השדולה ברשות הלל פעלה להבטיח שלא יהיה כרסום בעמדת ישראל
בנושא הגולן.
ב-1992 פרש הלל מהכנסת. כעבור שנה
הפסיד, למרבה הצער, לעזר ויצמן בהתמודדות על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא
המדינה. גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה, תמיכתו של הלל במאבק נגד הנסיגה מהגולן
הייתה חד משמעית והוא אף הצטרף למועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן ויצא נגד
נכונותו של אהוד ברק לסגת מהבקעה.
בערב שבת התראיין הלל בן ה-93 ל"גלובס". ראיון מרתק. לצערי,
לא היה בו ביטוי לתפיסתו הניצית של הלל אז והיום.
"אולי המפא"יניק
האחרון", הוגדר הלל בכתבה. "אני המפא"יניק אחרי האחרון", אמר
הלל, ברומזו לשמעון פרס, שהיה צעיר ממנו בשלושה חודשים.
במאבקו של הלל למען הגולן ובקעת הירדן,
הוא היה באמת המפא"יניק האחרון.
* שפע גשמי ברכה – נובמבר 2016 היה השחון ביותר בתולדות קיבוץ אורטל. 12 מ"מ
ב-1.11 ומאז – עצירת גשמים מוחלטת, עד סוף החודש. ואז, דצמבר נפתח בסערה – בתוך שלושה
ימים 139 מ"מ, שפע של גשמי ברכה. איזה אושר! נקווה שלא נובמבר, אלא ראשית דצמבר,
מסמנים את צביונו של חורף תשעז, 2016-2017.
והחרמון – לבן!
* ביד הלשון
הזורע רוח קוצר סופה – סופת רוחות קדים קשה פקדה אותנו בשבוע שעבר, ובעקבותיה סופת הצתות
ושריפות.
הביטוי "הזורע רוח קוצר
סופה", לקוח מספר הושע, פרק ח: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה
יִקְצֹרוּ". הביטוי מגנה אדם שהדעות שהוא מטיף להן, יביאו לכך שאנשים מסוימים
יעשו מעשים פסולים או שמדיניותו תגרום לאסון.
אני רואה את הח"כים אחמד טיבי
ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות
(כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את
התופעה ולגנות אותה).
אני מאמין להם. הם באמת מגנים את
ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי
שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה
בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה" כביכול,
כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי
לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם
מאבדים שליטה על גובה הלהבות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
