הבלוג של אורי הייטנר

צדקה, צדקה, צדקה ושוב צדקה. וגם בפרק שלנו: "... וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה". שוב ושוב חוזר הנביא עמוס על הדרישה לצדקה, שלצד המשפט היא המופת המוסרי של חברה מתוקנת. ומה עצם הצדק? רק צדקה, בלי צדק?

מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו... "צדקה".

איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שמצד אחד שלל כל אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני עודד את הפילנתרופיה. בגרסה הישראלית, היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים", והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.

במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה". כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה". "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".

לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך, בדברי הנביאים ובוודאי בנבואותיו של עמוס.

הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכל. אולם האם המדינה היא חזות הכל? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשיה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?

היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה", ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.

"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה", נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ") עם חובה.

למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.

מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.

בתקופה בה שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשיה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.

עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

****

"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן, וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן", פותח הנביא את נאומו. הוא פונה ישירות לאדישים בחברה, לאלה שגס לבם במצוקותיה, לאלה הבוטחים בכך ש"יהיה בסדר" ואינם נחלצים להיאבק בחולי החברתי, שעל פי נבואותיו של עמוס עתיד להמיט אסון על ישראל. דבריו ממוענים לאלה הבוטחים בעוצמתה הביטחונית והמדינית של ממלכת ישראל באותה תקופה, תקופת ירבעם השני, ואוזנם אינה כרויה לאזהרות נביאי ישראל, שהעוצמה הזאת חיצונית, והיא מכסה על רקב חברתי, שלא יחזיק מעמד ביום פקודה. "מְנַדִּים לְיוֹם רָע", מגדיר הנביא את השאננים הנדים לאזהרות, מפני הפורענות הצפויה להם, אם לא יחוללו שינוי חברתי מהפכני.

גם בנאום זה מתאר הנביא בלשונו הציורית והפיוטית את עוולות החברה, ומנבא את קריסתה. וכמו בפרקים הקודמים, הוא מתאר, הפעם ביתר הרחבה, את חיי המותרות, הנהנתנות והשחיתות של האליטה המנוונת, שחוגגת על חשבונו של העם הסובל, ובכספי העושק שנגזלו מן העניים.

וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס. הם מאמצים אורח החיים המבוסס על חמס, על גזל.

הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם, וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. תיאור חיי המותרות המנוונים, של האנשים שכל היום סרוחים על מיטותיהם, זוללים וסובאים ממיטב התוצרת, פרי עמלם של הנדכאים, הרעבים לפת לחם.

הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר. הנביא לועג לאליטה התרבותית המנוונת, המנותקת מן העם, מצרותיו, ועל חוסר המודעות העצמית שלהם, כשהם מדמים את עשייתם האמנותית לנגינתו של דוד.

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף. אותה אליטה מנוונת חוגגת בנשפי פאר על סיפון הטיטאניק, ומתעלמת מן הקטסטרופה שהשבר החברתי עומד להמיט על ישראל.

השבר הקרב ובא, שממנו הם מתעלמים, הוא תבוסה, גלות והרג המוני. והם, האליטה המושחתת, הראשונים שיפגעו. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים.

עמוס מביא בשם אלוהים את תיעובו לפאר ולעושר שבא לידי ביטוי בארמונות אבירי ההון והשלטון. נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ, נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב, וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי.

ונשאלת השאלה – האם הפתרון למצב הנורא הזה הוא באמת חורבן? ממרומי הפרספקטיבה של ההיסטוריה היהודית, יש לדחות מכל וכל את הגישה הזאת, הגישה הנוראית, שהמיטה סבל נורא ואסונות איומים על העם היהודי. יש לעקור משורש את סימן השאלה על אודות הזכות לריבונות, ממשוואת המאבק החברתי. את המאבק יש לנהל מפרספקטיבה של תיקון, לא של חורבן. ולעולם אין להתייאש מהתיקון.

דרך אחרת להתייחס לנבואות החורבן, אינה על החורבן כעונש אלוהי, אלא כתיאור ריאלי של התמוטטות העוצמה הצבאית, כאשר היא מבוססת על חברה חולה ורקובה. בני דורנו, שחזו בהתמוטטותה של האימפריה הסובייטית האדירה, יכולים להבין זאת בנקל.

****

"אין שאננים בציון" – כך, בפרפרזה על הפסוק "הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן", הכתיר הסופר אהוד בן עזר את אחד מספריו; ספר של שיחות עומק עם גדולי הרוח של ישראל, על מצב המדינה והציונות.

הספר מתעד סדרה של שיחות שקיים בן עזר עם אותם אישים החל מ-1966 ועד סמוך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. מרבית הראיונות התפרסמו בכתב העת של אגודת הסופרים העבריים "מאזניים" וקובצו לספר, ואליהם נוספו ראיונות שבן עזר ערך במיוחד לספר. כותרת המשנה של הספר היא "שיחות על מחיר הציונות".

הספר התפרסם תחילה באנגלית בארה"ב ורק באמצע שנות ה-80 – בעברית, בהוצאת "עם עובד". בין המרואיינים (רשימה חלקית): בן גוריון, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, ישעיהו ליבוביץ', שלמה אבינרי, ברוך קורצווייל וגרשום שלום.

שמו של הספר הוא קצת ב"הפוך על הפוך", כיוון שאין הוא טוען שאין בציון שאננים, אלא להיפך – הוא נועד לעורר את השאננים משאננותם, כפי שעשו עמוס ונביאי ישראל. זהו ספר של חשבון נפש יהודי, ציוני, ישראלי.

וכה ראוי, שמי שנוטל על עצמו משימה כה כבדה, לעריכת חשבון נפש כזה עם גדולי הרוח של התקופה, ייאחז בעמוס כנקודת המוצא למסעו.

****

גולת הכותרת של הפרק, היא הפסוק: "כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט, וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה". פסוק זה מציג בפשטות את מהות הרקב החברתי – חברה שנועדה להיות אור לגויים ולהנחיל לעולם כולו, לכל משפחות האדמה, את ערכי הצדק, הצדקה והמשפט, הפכה אותם לראש ולענה – לעשבים מרים ורעילים. חברה שמעלה בייעודה והפכה את ערכיה על צירם.

* 929