פעם אחת בלבד בשנה, אנו מפטירין הפטרה מן הנביאים בתפילת מנחה. הפעם
האחת היא ביום הכיפורים. וההפטרה למנחה של יום הכיפורים, היא ספר יונה.
על מה ולמה? במה זכה ספר יונה להיקרא בעיצומו של היום הקדוש, הגדול
והנורא, בשיאו של הצום? מה יש בו בספר יונה, שזיכה אותו בחשיבות הזאת?
עם השאלה הזאת ננסה להתמודד בלימוד ארבעת פרקי הספר.
****
ניתן לתת לספר יונה שם נוסף – גבר בורח מבשורה. אולם שלא כמו האישה
מספרו של גרוסמן, אין הוא בורח מבשורה שהוא עלול לשמוע, אלא מבשורה שהוא מצווה
לשאת; בשורת חורבנה הקרב של נינווה, העיר האשורית הגדולה, בשל החטאים של תושביה.
יונה הוא נביא מנוסה ובעל מוניטין. כך מסופר עליו במלכים ב: בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה
לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ
יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. ...
הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה, כִּדְבַר
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי
הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה
מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר
יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד
יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ.
הנביא יונה ניבא נבואת ישועה, הוא ניבא את הרחבת גבולות הארץ ונבואתו
התגשמה.
זה קל. לנבא נבואת נחמה, נבואת גאולה, זה לומר לעם דברים שהם רוצים
לשמוע. וכאשר הנבואה מתגשמת, ההערכה אליו גדולה.
ופתאום הוא נדרש לנבא נבואת חורבן על עיר גדולה. וזה כבר לא ממש כיף.
לעמוד מול עיר ולנבא באוזני תושביה את חורבנה – זה גם מפחיד, איך יגיב הקהל? שמא
יפגע בשליח? ובכל מקרה, ממש לא נעים ולא פופולרי להיות נביא תוכחה. ועוד בנינווה?
לעשות את כל הדרך עד שם, לבד, לעם זר, בארץ זרה, בלשון זרה, כדי להיות נושא בשורה
רעה? למה?!
יונה בורח מן השליחות, אך המסר של הפרק הוא שאדם אינו יכול לברוח
מייעודו, משליחותו.
****
יונה עולה על ספינה החוצה את הים התיכון, באמצעי ניווט פרימיטיביים
שבהם הסיכוי להתברבר בים אינם קטנים, ובספינת עץ רעועה. מהמשך הסיפור אנו מבינים
שאין זו ספינת נוסעים – מלבדו, כל הנוסעים הם מלחים. אולם הוא משלם מחיר מלא בעד
ההפלגה. ובהגיע הספינה ללב ים – מתרחשת סערה קיצונית המאיימת איום מוחשי על
הספינה. "וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם,
וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
מיהם המלחים? מעניין, שמדובר בהרכב רב לאומי ורב דתי, של אנשי המקצוע
על האניה. ולכן התגובה המיידית שלהם, היא תפילה משותפת, אך כל אחד מתפלל לאלוהיו. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ
אֶל אֱלֹהָיו. זה לא עוזר, ולכן הם משליכים מטען, כדי שהאניה תהיה קלה יותר. וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים, אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה,
אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם.
ומה עושה יונה? תגובתו מדהימה. וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה,
וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. מצד אחד, איזו
סוציומטיות. כל הצוות נלחם ומתפלל, והוא באדישות בורח? אבל הרי זו תכלית נסיעתו,
לברוח. ואם הבריחה הזאת כרוכה במוות... אולי גם לכך הוא נכון. הן עוד ניפגש עם
נטייתו האובדנית: "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת,
וַיֹּאמֶר: טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי". ובכל זאת, אי אפשר שלא להתרשם מקור הרוח
שבעצם היכולת ללכת בשלווה לישון בשיאה של הסערה. איך הוא יכול להירדם?
גם רב החובל מתפלא, והוא מפנה אליו
שאלה אמונית קשה. יש יותר משמץ של אירוניה בכך שרב החובל הנוכרי, משמש בתפקיד השָׁמש,
המעורר את נביא ה' לסליחות. "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ:
מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים
לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד?".
מה עושה יונה? קם ומתפלל? זה לא כתוב
בפירוש, אך ניתן להסיק שהתשובה שלילית. אולם הרי אין הוא יכול לברוח מן השליחות,
מן הבשורה, ולכן המלחים מגיעים אליו באמצעות הטלת גורל.
ומעניין מה קורה כאשר הם מבינים שבעטיו
הדבר. הם לא הורגים אותו או זורקים אותו למים. קודם כל הם מנסים לברר מי האיש. "וַיֹּאמְרוּ
אֵלָיו: הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. מַה מְּלַאכְתְּךָ?
וּמֵאַיִן תָּבוֹא? מָה אַרְצֶךָ? וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה?"
קודם כל, הם סקרנים לדעת את זהותו –
הלאומית, הדתית, המקצועית. הוא לא שולף כרטיס ביקור של נביא. הוא אינו מדבר על
המקצוע. הוא משיב בפשטות: "עִבְרִי אָנֹכִי". למה עברי? למה לא יהודי?
למה לא ישראלי? כי אין הבדל בין ההגדרות. ולאחר מכן הוא מספר להם את תמצית אמונת
הייחוד: "אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם
וְאֶת הַיַּבָּשָׁה". כנראה שה' היה מוכר בקרב אנשי קדם כאלוהי השמים. יונה
מסביר להם את התפיסה המונותאיסטית, על אודות אל אחד, בורא השמים והארץ, הים וכל אשר
בם.
"וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה
גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ? כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים,
כִּי מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם". מן הניסוח הזה
עולה הספק, האם עוד קודם לסערה הוא "הגיד" להם שהוא בורח מה', או כאן,
בדיאלוג הזה. אבל אין ספק שהשיחה הזאת מרתקת. הים סוער, הם בסכנת חיים מיידית, והם
מנהלים דיון ושיחה בשיקול דעת, בשובה ונחת.
רק מתוך השיחה, הם מגיעים לשאלה:
"מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ? כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ
וְסֹעֵר". והוא, בשלווה גמורה, בקור רוח והשלמה, אומר להם בשקט: "שָׂאוּנִי,
וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם. כִּי יוֹדֵעַ אָנִי,
כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם".
אז למה הוא המתין עד עכשיו? למה הוא
הלך לישון? למה הוא לא פשוט קפץ למים, כדי להציל את הספינה ואת המלחים?
אין על כך תשובה, אולם סביר להניח שגם
המלחים שואלים זאת את עצמם. וכעת, כשהם יודעים שהסערה המסוכנת, המסכנת אותם, היא
בעטיו, הם יודעים שהוא לא עשה כל דבר אקטיבי כדי להתמודד עם המשבר, הם יודעים שמה
שיעצור את הסערה, זו השלכתם למים, והוא אפילו מורה להם לעשות כן, מבקש מהם לנהוג
כך - הצעד המתבקש הוא למהר לתפוס אותו ולהשליכו.
לא קל להם לעשות את המעשה. הם מרגישים
שזהו חטא. הם מנסים להימנע מן החטא. "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב
אֶל הַיַּבָּשָׁה, וְלֹא יָכֹלוּ, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם". הם
מנסים לחתור אל הים, אולי יצליחו להינצל בלי להשליך אדם אל מותו הבטוח בים הסוער.
וכשהם מבינים שדבר לא יעזור, הם מתפללים לאלוהים, ומבקשים סליחה וכפרה על הצעד
שאין להם מנוס, ממנו, הרי מדובר בהתגלמות המושג "דין רודף". אך הם, בעלי
מצפון, מתפללים לאלוהים: "וַיִּקְרְאוּ אֶל יְהוָה וַיֹּאמְרוּ: אָנָּה,
יְהוָה, אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם
נָקִיא, כִּי אַתָּה יְהוָה, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ". הם מתפללים
לאלוהים ומציינים באוזניו שהם אינם עושים זאת מרצון, שהם ניסו למנוע את המעשה, אך
לא נותרה להם ברירה, והם מבינים שהם בסך הכל מבצעים את מצוותו.
ורק אז, "וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה
וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ".
אך בזה לא נגמר הסיפור: "וַיִּירְאוּ
הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְהוָה, וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַיהוָה,
וַיִּדְּרוּ נְדָרִים".
איך הם זבחו זבח על האניה הזאת? אפשר
שהזבח נעשה לאחר שהגיעו לחוף מבטחים. על פי פרשנות חז"ל, זביחת הזבח היא ברית
מילה. כלומר, כל המלחים התגיירו.
כאן אנו נתקלים לראשונה בכוחו העצום של
הנביא, שכל מי שבא עמו במגע – חוזר בתשובה. פלא שאלוהים אינו מוותר על שליחותו?
****
את ניסיונו של הנואש, אך חסר הסיכוי,
של יונה לברוח משליחותו הנבואית, תיאר יורם טהרלב בשירו "קום לך אל
נינווה":
הלך לו יונה עם תרמיל על השכם,
הלך לו יונה עם כד מים ולחם,
הלך לו עליז כדרכו במשעול,
לפתע שמע מעליו את הקול:
קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר
הגדולה,
קום לך אל נינוה, יונה!
קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר
הגדולה,
קום והנבא, יונה!
ברח אז יונה, את הצעד החיש הוא,
ירד בספינה ההולכת תרשישה,
אך פתע נגעש גם הים הכחול
ומן הסופה אז הבקיע הקול:
קום לך אל נינוה...
שלושה ספנים אדירי כתפיים
כמו אבן זרקו את יונה אל המים,
ושמה בלעהו הדג הגדול,
אך גם בקרבו עוד שמע את הקול:
קום לך אל נינוה...
"אך גם בקרבו עוד שמע את הקול",
כתב טהרלב, כלומר בקרבו של הדג. אולם אפשר לפרש זאת "בקרבו שלו". כלומר,
יונה אינו יכול לברוח משליחותו, כי קול פנימי בתוכו, קול חזק ממנו, אינו מאפשר לו
את הבריחה, כי שליחותו היא מהותו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
