* מנפח שרירים –
נתניהו מנפח שרירים בתגובות הראווה שלו, במסע העונשין נגד המדינות שהצביעו נגדנו
במועה"ב. הוא עושה זאת לצרכי פנים, לא לצרכי חוץ. זאת תגובה הפוכה לתגובה
הרצויה; תגובה המבודדת אותנו ופוגעת באינטרסים שלנו. נתניהו נהנה מהתרועות
והתשואות שצעדיו הפופוליסטיים מניבים. הוא יודע, שאלה שמריעים לו היום, ימצאו את
הדרך להצדיק אותו מחר, בצעדים כמו הזחילה על הגחון בפני ארדואן, ההתנצלות בפני טורקיה
על תוקפנותה נגדנו ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה",
תוך רמיסת כבודנו הלאומי.
הנחיתי את שר החוץ... ואו, גבר גבר.
* לשאול את העולם בתסכול –
"הארץ" לבש חג. מועצת הביטחון קיבלה החלטה אנטי ישראלית קיצונית, ומה
יכול לשמח את דבוקת שוקן יותר מהאירוע ההיסטורי הזה? "כג בדצמבר", כינה
את האירוע גדעון לוי, על משקל כט בנובמבר. אבל זה לא מספיק להם. אלוף בן, עורך "הארץ"
נזף באובמה על כך שנזכר פתאום, מאוחר כל כך. גדעון לוי החרה החזיק אחריו והפטיר
לעבר אובמה: "עכשיו באים?" אבל ההחלטה עצמה, אינה מספיק טובה. "צריך
לשאול את העולם בתסכול: ומה עם מעשים?", קובע לוי בתסכול. "צריך". לאיזה
מעשים הוא מצפה? דומני שכל "מעשה" שהוא פחות משליחת כוח רב-לאומי להפציץ
את ישראל, לא יספק את תאוותו החולנית של "המתוסכל".
* מר ממוות – מועצת
העיתונות מבינה שיש גבול לחופש הביטוי; שיש אמירות בלתי נסבלות, שאין לקבלן. ולכן
היא הוקיעה את פשקוויל השטנה וההסתה של רוגל אלפר נגד יואב לימור, שאותו השווה
להיטלר, בשל כתבה שבה הצביע על הסכנה לעתיד העם היהודי בגין ההתבוללות. מתוך הודעת
מועצת העיתונות: "זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת... מוקיעה בחריפות
את בחירת המילים של רוגל אלפר... היא חוצה את גבול מופקרות הלשון גם במרחב שבו
חופש ביטוי ועיתונות הוא נר לרגלינו. מבלי להרחיב עוד על המשוואה המחליאה שיצר
הכותב אפשר לומר עליה כי היא זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת בתקשורת
הישראלית. המועצה מביעה תקווה כי עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת
הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר".
דבוקת שוקן כבר יצאה במתקפת נגד, ונתי טוקר פרסם פשקוויל נגד מועצת
העיתונות.
אהבתי את ההגדרה "מר אלפר". אכן, עטו המורעל מר ממוות.
* תשובה לשאלתו המיתממת של ברוך תירוש - סיכול
פיגועים ושיבוש היכולת הצבאית של חמאס וחיזבאללה, באמצעות חיסולו של מהנדס טרור
בארץ אויב, בהחלטת הדרג המדיני (אִם... אִם... אין כל מידע בנדון), אינו דומה לירי
בראשו של מחבל מנוטרל, גוסס, שכבר נמצא בידינו ואינו מהווה עוד כל סכנה, זמן רב
אחרי נטרולו, באמצעות חייל שמחליט על דעת עצמו להפר את פקודות צה"ל.
אבל אין טעם לנסות להסביר זאת למי שמגדיר חייל שיורה בראשו של מנוטרל גוסס
– "החייל האמיץ".
* מתנת חג – תכנית
הצפון, תכנית החומש לפיתוח הגליל, אינה מתנת חג האור רק לנו, תושבי הצפון, אלא
לחברה הישראלית כולה. הפער הבלתי נסבל בין המרכז והפריפריה אינו בעיית הפריפריה,
הוא בעיית החברה הישראלית. תיקון העיוות הזה יהפוך את החברה הישראלית לצודקת
ובריאה יותר, את הכלכלה לחסונה יותר ואת מדינת ישראל לציונית יותר.
חבל שהיה צורך במאבק ציבורי כדי שההבטחות בנדון תכובדנה, אך בסופו של דבר
הצדק והשכל ניצחו, ועל כך ראויים ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים לשבח ולברכה.
ועכשיו – המבחן האמתי הוא היישום בשטח.
* הישג גדול בהסכמה רחבה - באחד
בינואר יכנס לתוקף אחד החוקים החברתיים החשובים שחוקקה הכנסת בשנים האחרונות, חוק
תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי–התרת הוצאה לצורכי מס בשל
תגמול חריג), התשע"ו-2016, הידוע יותר כ"חוק הגבלת השכר".
זהו חוק צודק מאין כמותו, שנועד לשים קץ לעוול מחפיר – פערי השכר הבלתי
נסבלים בחברות ציבוריות. החוק קובע שכר מקסימום של 2.5 מיליון ₪ בשנה (אף שהוא
מותיר מנגנון שיאפשר במקרים חריגים שכר גבוה יותר, אך ההפרש שמעבר לסכום זה לא
ייחשב הוצאה מוכרת למעסיק), ובכל מקרה – לא יוכל בעל משרה להשתכר יותר מפי 35 מבעל
השכר הנמוך בתאגיד (כולל עובדי קבלן).
לכאורה, ולא רק לכאורה, חוק מתון מאוד. 2.5 מלש"ח בשנה זה לא בדיוק
שכר רעב, ופערי שכר של 1:35 אינם התגלמות השוויון. נכון, אולם ביחס למצב הקיים,
זוהי מהפכה. היום הפערים וגובה השכר גבוהים בהרבה, וכאשר העסק כושל, וכשעסק כושל
לרוב הסיבה לכך היא ניהול כושל, אותם בכירים אינם נפגעים כהוא זה, והפתרון הוא
פיטורי העובדים שהשתכרו בשכר הנמוך ביותר.
לאחר קבלת החוק, בכירים שרוצים ששכרם יעלה, יואילו להעלות גם את שכר
הזוטרים ביותר, ובכך ירבה הצדק ויתמעט אי השוויון.
על ההישג הזה יש לברך שני נבחרי ציבור. האחד הוא שר האוצר כחלון, שקידם
ודחף את החוק עד לקבלתו, בתמיכת הממשלה וראש הממשלה.
השניה, ואולי הראויה מכל לשבחים, היא ח"כ שלי יחימוביץ'. שלי יזמה
את החוק ונאבקה עליו במשך עשר שנות חברותה בכנסת. לעגו לה שהיא אינה מבינה בכלכלה,
שההצעה תפיל את המשק, שזו תהיה קטסטרופה כלכלית. ומי עמדו בראש התוקפים אותה? ראש
הממשלה ושרי הממשלה, שהיום מתהדרים בהישג החברתי אליו הובילו.
שלי ראויה לשבח גם על כך שרתמה את מפלגתה לתמוך בהצעת הממשלה, אף שאין זה
מקובל שהאופוזיציה תומכת בהצעות הממשלה. וכך, הישג חשוב כל כך לעובדים, הושג
בהסכמה רחבה, חוצת קואליציה ואופוזיציה, ימין ושמאל – פה אחד.
* כמה יקבלו העמונאים? - אילו עמונה הייתה מועתקת לתוך הקו הירוק, זה היה עולה כסף? כמובן.
כך, כמובן, כאשר היא מועתקת לאתר אחר ביהודה ושומרון. מי שמתנגד עקרונית להתיישבות
ביו"ש יתנגד לכך ששם יהיה האתר החדש, אולם עקירת עמונה היא בעקבות החלטת
בג"ץ, והחלטת בג"ץ לא שללה התיישבות ביו"ש אלא באתר הספציפי הזה,
ולא כיוון שהוא ביו"ש, אלא כיוון שהוא על קרקע פרטית. אם עמונה תוקם מחדש שלא
על קרקע פרטית, אין כל בעיה. והכסף? היא ראויה לכסף, בדיוק כפי שהיא הייתה ראויה
לו אילו עברה לגוש דן.
השאלה היא כמה כסף? וכאן עבדה השבוע מערכת משומנת של שטיפת מוח, שקרים,
דיס-אינפורמציה והסתה, שנועדה לפגוע בשמם הטוב של תושבי עמונה ולהציגם כסחטנים
ומתעשרים (כאילו הם ביקשו להיעקר).
העיתונאי קלמן ליבסקינד מ"מעריב", אחד העיתונאים האמינים
והמקצועיים בישראל, בדק את פרטי התקציב, ומתברר שכל הסיפורים על המיליונים שכל
משפחה מקבלת הם עורבא פרח. כותב ליבסקינד:
"הנה העובדות. ממשלת ישראל קיבלה
ביום ראשון החלטה על העברת 127.5 מיליוני שקל. 60 מיליון מתוכם ילכו להקמת שכונה
חדשה ביישוב שבות רחל. מהלך נהדר למי שתומך בהתיישבות, מהלך רע למי שמתנגד
להתיישבות, אבל לא כסף שהולך לעמונאים. 9 מיליון נוספים יועברו למועצה האזורית
"לצורך סיוע עבור הקמת תשתיות, שצ"פים [שטחים ציבוריים פתוחים א.ה.]
ומבני ציבור זמניים באתר הזמני". גם זה, כמו שניתן להבין, לא נכנס לכיס של
תושבי עמונה. עוד 3.5 מיליון שקל אושרו לטובת חדרי אירוח, כולל שכירת מבני ציבור
שישמשו בין השאר למוסדות חינוך עבור המפונים, אם יהיה צורך בכך. עוד 15 מיליון
יועברו למועצה, גם זה לא לתושבים, לטובת הוצאות מיוחדות שצפויות לחול עליה עם העתקת
היישוב.
נשארנו עם 40 מיליון שקל שהולכים
כפיצוי למשפחות עצמן. אלא מה? הכסף הזה מתחלק בין תושבי עמונה לבין תושבי תשעת
הבתים שאמורים להיהרס ביישוב עפרה, בהתאם לפסיקה אחרת של בג"ץ, וככל שמדובר
בתקציב עבור האחרונים, גם מתוכו יירד חלק לטובת האגודה השיתופית של עפרה, שהשקיעה
בבתים הללו מכספה במהלך השנים.
ומכיוון שהקריטריונים לחלוקת הכסף
יתחשבו, ככל שזה נראה נכון לעכשיו, במספר הילדים, בוותק ובהשקעה הכספית בבנייה,
ומכיוון שתשעת הבתים בעפרה הם בתי אבן מושקעים הרבה יותר מאלה של תושבי עמונה,
אנחנו נשארים ככל הנראה עם סכום שלכל היותר יגיע ל־20 מיליון שקל עבור תושבי
עמונה. עם זה הם יצטרכו לבנות את חייהם החדשים, אחרי 20 שנה של מגורים ביישוב
שייהרס. חלקו את זה ל־42 משפחות וקיבלתם בין 400 ל־500 אלף שקל למשפחה.
אפשר לטעון שגם זה הרבה. אפשר לטעון
שלא מגיע להם גרוש, על אף שהמדינה סייעה להם לבנות ולהתפתח ונתנה להם להבין כל
השנים שהיא תומכת בהישארות שלהם על ההר. אבל לשקר אסור. וכל השיח שהתנהל פה במהלך
השבוע הוא שיח של שקר.
עכשיו, תקראו שוב את כל מה שפורסם
השבוע ותגידו אם אתם מתקשים להבין למה - כפי שהעלה הסקר השנתי של המכון הישראלי
לדמוקרטיה - רק 26% מהציבור בישראל נותנים אמון בתקשורת".
* מהכלא להצבעה - על פי פסיקת היועץ המשפט לכנסת, נאסר על ח"כ גטאס להגיע
להצבעות בכנסת, כל עוד היה במעצר.
היה פעם ח"כ שהגיע להצבעות מן הכלא. היה זה שמואל רכטמן מן המפלגה
הליברלית בליכוד, שהיה גם ראש עיריית רחובות (שנים רבות לפני שנאסר כפל התפקידים).
רכטמן הוא הח"כ הראשון שהורשע בפלילים וישב בכלא. באותם ימים, החוק לא חייב
ח"כ מורשע לפרוש, והבחירה הייתה בידו. עד דחיית ערעורו הוא סירב להתפטר. הוא
ישב בכלא והוסע ע"ח המדינה מן הכלא להצבעות. רק לאחר שנדחה ערעורו, הוא נאות
לבקשת חבריו לסיעה, והתפטר מן הכנסת.
* עת הזמיר הגיע - בחנוכה נערך כנס "לימוד גליל" ה-14, פסטיבל של תרבות יהודית
ישראלית בגליל המערבי. בשנים הראשונות הכנס נערך בקיץ במתנ"ס מעלה יוסף, אולם
במלחמת לבנון השניה הוא נדחה ונערך בחנוכה בכפר הנופש ראש הנקרה, ושם הוא מתקיים
מדי חנוכה.
אני מרצה / מלמד / מנחה / מופיע בכנס מדי שנה, מראשיתו; ותיק המלמדים.
בכל שנה – לפחות שיעור אחד, בנושא של אותה השנה.
בשנים שעברו היה לי מנהג קבוע. במהלך הכנס עליתי לקיבוץ ראש הנקרה
להתוועדות עם מורי ורבי יריב בן אהרון; מפגש שהעניק לי כוחות רבים. בערב סוכות
האחרון הלך יריב לעולמו. רציתי להרצות על משנתו הציונית של יריב, אולם הצעתי לא
התקבלה; המארגנים עמדו על כך שהרצאתי תהיה בנושא של הכנס: אהבה.
בכנס הופעתי יחד עם חברי, המוסיקאי, חוקר הזמר העברי, מחנך בזמר ומי
שהוציא לאחרונה את ספרו השני "בשביל השירים" (מסע לאורך שביל ישראל עם
הזמר העברי) עופר גביש, במופע שיצרנו: "עת הזמיר הגיע" – הזמר העברי
משוחח עם שיר השירים. את המופע הקדשנו לזכרו של יריב בן אהרון.
* ביד הלשון
הפנים היפים – בימים אלה מלאו 9 שנים למבצע "עופרת יצוקה" – מבצע נגד
ירי הטילים מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום. המבצע נפתח בחנוכה, ולכן המחשב
הצה"לי לגמרי לגמרי במקרה, כמובן, נתן לו את השם "עופרת יצוקה", לציון
אותו "סביבון מעופרת יצוקה" הלקוח משירו של ביאליק "לכבוד
החנוכה" (במקור ביאליק כתב "כִּרְכָּר בן עופרת יצוקה", אולם
הסביבון של אליעזר בן יהודה ניצח את הכִּרְכָּר של ביאליק).
בעת המבצע, התפעל היוצר והזמר אריאל הורביץ מרוח ההתנדבות והמסירות הן
של חיילי צה"ל והן של הציבור שהתנדב בהמוניו, וכתב את השיר שהפך להמנון
המבצע: "רקפות בין הסלעים".
בשיר תיאר הורביץ את הבעיות המטרידות אותנו לאורך השנה והמצויות תדיר
בכותרות, וגורמות לנו תחושות לא נוחות, בלשון המעטה, מהחברה והמדינה שלנו, אולם
כשהמדינה "לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים,
כמו רקפות בין הסלעים".
אז מדוע איננו רואים את היופי שבחברה שלנו, שלא בעתות חירום? בשגרה,
כותב הורביץ, "הפנים היפים של הארץ מתחבאים".
לפני ארבע שנים וחצי, ביקר נשיא המדינה שמעון פרס בגולן. הרכב נוער של
מתנ"ס הגולן הופיע בפני הנשיא במספר שירים, ובהם "רקפות בין
הסלעים".
שמעון פרס שמע, ו"תיקן"
להרכב טעות בעברית. "הפנים היפים של הארץ" נאמר בפזמון החוזר, ופרס
תיקן: "אין לומר הפנים היפים, אלא הפנים היפות".
יש שני מובנים למילה פנים. האחד –
פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים
של פָּן. פן = צורה, אופן.
לאיזה משני המובנים התכוון אריאל
הורביץ? שני המובנים אפשריים. יתכן שהתכוון לאופנִים, הצורות היפות שבה מתגלית
הארץ. יתכן שהתכוון למראֶה היפה של הארץ.
אם הכוונה היא לרבים של פן – הרי
שהמילה פן היא בלשון זכר. אם הכוונה לפנים במובן של פרצוף, מראה – הרי שהמילה הזאת
נכונה הן בזכר והן בנקבה. כך שאריאל הורביץ בשום אופן לא טעה. מי שטעה היה הנשיא.
אמי ז"ל, נהגה לומר שהבורות אינה דגל ולא צריך לנופף בה. ... ודאי כאשר אתה
נשיא המדינה.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
