חבקוק היה קופירייטר ענק. עובדה – לא נס לחם של כמה מהברקותיו גם
כחלוף למעלה מ-2,600 שנה.
בפרק א פגשנו את "מר ונמהר" ואת "לא יאומן כי
יסופר" (בווריאציה קצת שונה).
וכך גם בפרקנו: "עוֹד
חָזוֹן לַמּוֹעֵד", "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא"
ו"אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק".
בביטוי "עוֹד
חָזוֹן לַמּוֹעֵד" אנו משתמשים כדי לומר שיש להמתין לדבר מה בסבלנות. ייקח
עוד זמן רב עד שהוא יקרה.
"אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ,
כִּי בֹא יָבֹא" – אנו משתמשים בו לביטוי לאמונה בביאת המשיח. החיבור של
הביטוי לאמונה בביאת המשיח הוא של הרמב"ם. אחד מ-13 עיקרי האמונה הוא: "אֲנִי
מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ,
עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". אנו משתמשים במילים אלו לבטא ציפיה לדבר גדול שאנו מאוד רוצים, ועל
אף הקושי, איננו מתייאשים ומאמינים שהוא יגיע. הפסוק בלחנו של הזמר החסידי אברהם
פריד היה המנונם של אוהדי הפועל גליל עליון בכדורסל, שעשו ב-1993 את הלא יאומן
והדיחו את האלופה הנצחית מכבי ת"א מן הצמרת, לאחר 23 אליפויות רצופות, וזכו
באליפות היסטורית.
הביטוי "אֶבֶן
מִקִּיר תִּזְעָק" מבטא זעקה נגד מעשי עוול.
****
בפרק א חזינו בתופעה יוצאת הדופן, שבה
משא הנביא אינו דבר האלוהים לעם, אלא דברו של הנביא, אולי כמייצג או כמי שמתיימר
לייצג את העם, אל האלוהים.
סיים הנביא את דבריו, אך הוא לא הסתפק
בכך. הוא אינו פרייר. הוא לא אמר את הדברים כדי לצאת ידי חובה. הוא לא סיים את
שליחותו ואינו הולך לעשות לביתו.
הוא העלה דברים בפני האלוהים, והוא
יעמוד על כך שיקבל מענה. הוא מציב לאלוהים מעין מארב: עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה,
וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב
עַל תּוֹכַחְתִּי". הנביא, עטוף באפוד, נשק וקסדה, אינו מסיים את המשמרת. הוא
נשאר בעמדה, לראות מה התשובה שיקבל מאלוהים.
ואכן, אלוהים מתגלה ומעניק לו חזון.
החזון אינו קל להבנה, אך כנראה שזהו חזון נפילתה העתידי של בבל. הנביא מדבר כאן על
אימפריה שיכורת כוח הגוזלת עוד ועוד אדמות וארצות, אך בסוף היא תיפול. לכאורה, זה
חזון הנחמה של אלוהים, על התמונה המחרידה שצייר הנביא בפרק הקודם, בה הוא תיאר
אכזריותה המנצחת של בבל. אלוהים מראה לו שלא לעולם חוסן. בבל תיפול. מתי? "עוֹד
חָזוֹן לַמּוֹעֵד".
ואכן, בסוף בבל נפלה והוכתה. אז מה זה
עזר לנו? מבחינת עם ישראל, חורבנה של האימפריה הבבלית היה מאוחר מדי. בית המקדש
כבר חרב, ממלכת בית דוד נפלה והעם היהודי גלה לבבל.
אז נכון, חזון נפילתה של בבל התממש, אך
כנראה שזה לא ממש עוזר למי שמאמינים ב"אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא
יָבֹא". מי כמו עמנו מכיר את תוצאות הדחיינות הנרפית של ציפיה פאסיבית למשיח.
גאולת ישראל באה כאשר חדלנו לצפות לו, כשחדלנו להתמהמה – והבאנו בעצמנו את הגאולה.
בנבואתו לבבל, מתאר הנביא את כל העוצמה
והפאר של בבל ככיסוי חיצוני לחולשה, הנובעת מרקב. הרקב הוא תוצאת העובדה, שהממלכה מושחתת
ומבוססת על עוול. אפילו הארמון יתפורר, כי אבניו וכפיסיו כאילו יתקוממו על העוול
שהיה כרוך בבניינו. "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ, לָשׂוּם בַּמָּרוֹם
קִנּוֹ, לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע. יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ, קְצוֹת עַמִּים
רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ. כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ
יַעֲנֶנָּה". האבן תזעק מן הקיר ותעורר את מרכיבי הבית להתמרד, עד שייחרב
הארמון.
****
אבן מקיר תזעק
אם עוד לא זעקה.
עיר תפצח בשיר
אם עוד לא שרה.
תייר במלון,
אישה הרה,
קצין בכיר.
רוח תרד לים
אם עוד לא ירדה.
גוף גמיש ישחק את הדם
אישה מאתמול,
מפה של חול
אדם לאדם.
הנוף מאבד את שמו
אם עוד לא איבד.
אבק הרחוב נהפך שוב -
לחול נודד.
שטר של מאה.
צבע של דלת.
היות בודד.
שירו של נתן זך "ליל שרב", הנפתח במילותיו של חבקוק
"אבן מקיר תזעק" עוסק בבדידות. לא סתם בבדידות – בבדידות כהוויה קיומית,
"היות בודד".
"לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה", כתב
זך, כלומר אין הוא משלים עם הבדידות, אין הוא מנסה לייפות אותה, להיפך – לא טוב,
היא לא טובה. אך זו המציאות, בין כה וכה, "היות בודד". את הוויית
הבדידות מתאר המשורר באמצעות הצגת ייצוגי מציאות, חלקם אנושיים, חלקים דוממים. כל ייצוג
ניצב בפני עצמו, אין אינטראקציה בינו לבין ייצוגים אחרים. תייר במלון. אישה הרה.
קצין בכיר. אישה מאתמול. מפה של חול. שטר של מאה. צבע של דלת. יש אפילו "אדם
לאדם". "אדם לאדם – מה?" האסוציאציה הראשונה היא כמובן ל"אדם
לאדם זאב".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
