הבלוג של אורי הייטנר

פרשת נתניהו/מוזס אינה פרשה שיש בה צדיק ורשע, מציע שוחד ומסרב להצעה, סחטן ומסרב להיסחט, כפי שהדבר מצטייר בנראטיב של חסידי נתניהו. לא. בפרשה הזאת אין צדיקים. מדובר בשני בעלי כוח מתוחכמים, ערמומיים, ציניים, מנוסים, שרקחו יחד עסקה אפלה, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. ספק אם נחצה בפרשה הזאת הסף הפלילי, אולם אין ספק שמבחינה ציבורית, מוסרית, אתית - מדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.

קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. במאמר זה אתמקד בהשחתת העיתון, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של האיש החזק בתקשורת הישראלית, נוני מוזס.

****

בפתח השיעור הראשון במבוא למדע המדינה (לפני שנות אלף...) למדתי את המכתם האלמותי של ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902): "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". כאשר הלורד אקטון דיבר על כוח, הוא התכוון לשלטון.

הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עמה, אך זאת ההנחה המקובלת. היא מבוססת על ניסיון רב דורות בכל העולם, בכל שיטות הממשל. הממשל הדמוקרטי רצוף עסקאות ופשרות שנועדו לאפשר להנהגה להישאר בשלטון. השאיפה להישאר בשלטון אינה מגונה, בהנחה שהמנהיג מאמין שהדרך שלו היא הטובה למדינה. אולם אותן פשרות ועסקאות נושאות עמן לא אחת רקב ושחיתות, סחר סוסים ושימוש בלתי ראוי ובזבזני בכספי ציבור. כמובן שהאלטרנטיבה – שלטון בלתי דמוקרטי, גרועה הרבה יותר, כיוון ששלטון מוחלט משחית באופן מוחלט.

מהותה של הדמוקרטיה, היא איזון ובלימת כוחו של השלטון בדרכים שונות: הגבלת הקדנציה, תחרות על השלטון בבחירות, קיומה של אופוזיציה, כפיפות השלטון לחוק, בתי משפט חזקים ועוד. מרכיב משמעותי ביותר באיזונים ובבלמים הללו הוא התקשורת. עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לא בכדי היא קיבלה את התואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה". תפקידה הוא לבקר, לחקור, לחשוף, להגן על האזרחים מפני כוחו של השלטון ולאפשר ויכוח חופשי וביטוי לכל העמדות בציבור.

מה שמעניק לעיתונות את השיניים, המאפשרות לה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הוא אמון הציבור. תקשורת שתאבד את אמון הציבור, לא תוכל למלא את תפקידה. אמון הציבור בתקשורת הישראלית הולך ונשחק לאורך שנים, וחבל שהתקשורת אינה בוחנת את עצמה ועורכת את חשבון הנפש – מה גרם לכך. אולם ספק אם אי פעם, בתולדות התקשורת הישראלית, נגרם לאמון הציבור בה נזק כה חמור, כזה שגרם לה נוני מוזס במו"מ עם נתניהו על העסקה האפלה. במו"מ התגלתה התקשורת ככלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.

הנה מסתבר, שכל הקמפיין הבוטה להפלת נתניהו, שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. החוק המושחת הזו הוצג כחוק ל... הגנת התקשורת החופשית, להגנת ה... תחרות. הפוליטיקאים שקידמו אותו ותמכו בו, ולמעשה היו שליחיו של מוזס לחקיקת חוק שיבטיח לו מונופול עסקי, זכו בתמורה ל"פינוק" תקשורתי, בלשונו המאפיוזית של מוזס.  

במו"מ עם נתניהו, הציע לו מוזס, תמורת החוק להפלת המתחרה, הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.

אלו שיטות מובהקות של מאפיה.

****

מוזס מפריז בעוצמו, אם הוא מאמין שבכוחו להעלות ולהוריד את השלטון. אך אין לזלזל בעוצמתה של התקשורת. "כוח משחית", לימד אותנו הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". ניסיונו של מוזס למחוק את המתחרה ולהפוך למונופול תקשורתי באמצעות החוק שדחף, הוא ניסיון לצבור כוח מוחלט.

הכוח המוחלט אליו חותר מוזס, לא נועד למטרות הנעלות לשמן נועדה תקשורת במדינה דמוקרטית, אלא למען בצע כסף. האלוהים של מוזס הוא הכסף. ומעשיו הם הזניית התקשורת.

* "על הצפון"