הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ד מעצב זכריה, מתוך שיח עם המלאך שבתוכו, את סמלה של מדינת ישראל – מנורה וענפי זית.

מיד לאחר הקמת המדינה, הקימה מועצת המדינה הזמנית, הגוף שקדם לכנסת, את ועדת הסמל והדגל, שהוציאה קול קורא לציבור, להציע הצעות לסמל המדינה. מבין מאות ההצעות, שלוש הובאו להכרעת המועצה, וביא בשבט תשט החליטה המועצה לאמץ את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר – סמל המנורה וענפי זית.

סמל לאומי זה מופיע בנבואת זכריה. "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ".

דגם המנורה בסמל המדינה לקוח משער טיטוס, המתאר את לקיחת מנורת המקדש בשבי, עם גולי יהודה. הצבתו מחדש בסמל המדינה, מבטאת את הניצחון ההיסטורי של העם היהודי, ששב למולדתו והקים בה מחדש את מדינתו הריבונית, בעוד מהאימפריה הרומית האדירה לא נותרו מוצגים ארכיאולוגיים.

את מה מסמלים המנורה וענפי הזית? "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת".

יש כאן תופעה מרתקת. בעיצומה של מלחמת השחרור, בה הוקמה מדינת ישראל בחיל ובכוח, מתוך מלחמה קשה באויב שפלש אליה מכל עבר כדי למנוע את הקמתה וכדי להשמיד את היישוב היהודי, בוחרת המדינה הצעירה סמל, שהפסוק המסביר אותו הוא "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחַ". זוהי הצהרת כוונות חשובה מאוד.

זו הצהרת כוונות, על פיה המלחמה, הצבא, החיל והכוח, הם רע הכרחי. הכרחי – כי האויב סביבנו מסרב לקבל את קיומנו ואנו נאלצים להגן על עצמנו. כאז, כן עתה. אולם גם כשהוא הכרחי, הוא רע, ואסור לנו להתמכר אליו ולהפוך לספרטה. תמיד עלינו לזכור, שהחיל והכוח קיימים כדי לאפשר את קיומה של הרוח.

ויש כאן הסבר נוסף. לא די בחיל ובכוח. בלי הרוח, לא תהיה לנו תקומה. בלי אמונה יוקדת בצדקת דרכנו הציונית, שום כוח צבאי לא יבטיח את קיומנו.

הנביא נתן אלתרמן כתב בדיוק את המסר הזה, בשירו האחרון לפני מותו, בו ניבא את מארת הפוסט ציונות, אותה זיהה כבר אז.

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

הדברים נכתבו שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים. לא היו לאיש ספקות באשר לכוחו של צה"ל. צה"ל הוא צבא בלתי מנוצח, ובכוח צבאי אי אפשר יהיה להכריע את מדינת ישראל.

אולם אלתרמן מתריע בפני החברה הישראלית, שאין די בחיל ובכוח. בלי הרוח, לא תהיה לנו תקומה. השטן מבין שאת הנצור הזה, מדינת ישראל, אי אפשר להכריע בכוח, כי אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. אולם השטן אינו טיפש. הוא מצא את הדרך לעקוף את הבעיה. אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

ואם חלילה בכך יצליח השטן – לגרום לנו לפקפק בצדקת הציונות, בזכותנו על ארץ ישראל; אם חלילה יצליח השטן להחדיר למוחנו את האמונה שאנו עם כובש במולדתו, שאנו קולוניאליסטים, שהאויב צודק במלחמתו. אם חלילה יצליח השטן במזימתו – אפילו אלוהים לא יוכל להושיע אותנו. ולכן, חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

****

זרובבל היה המנהיג המדיני, המעשי, שהוביל את המהלך הגדול של בניין הארץ ובית המקדש. ולזרובבל הייתה אופוזיציה. אופוזיציה של מי שבזו למהלך הבניה האפור, הקשה, היומיומי, של בניין הארץ - דונם ועוד דונם, עז ועוד עז, רגב אחר רגב. אופוזיציה של מי שבזו לציונות המעשית הזאת. איפה ההוד וההדר שאנו זוכרים מבית המקדש הראשון? מה אתם מתעסקים לנו ביום יום האפרורי?

המנהיג המדיני נהנה מעזרת המנהיג הרוחני, הנביא זכריה, שפועל לרומם את נפש העם ולהביאו להזדהות מלאה עם מעשה הבניין האפרורי.

"כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?", תוהה זכריה.

גם הנהגת הציונות המעשית שבנתה את הארץ והקימה את המדינה שבדרך, נתקלה בביקורת מסוג זה, בלעג על המעשה היומיומי החלוצי, שכביכול אינו הרואי דיו. וגם ההנהגה הזאת הייתה זקוקה לסיוע של מנהיג רוחני.

בשירו "ברכת עם" ("תחזקנה") התייצב ביאליק עם מסר ברוחו וממש בלשונו של הנביא זכריה:

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?  הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

מי שלא בזו ליום קטנות הם החלוצים, בוני הארץ. כָּל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

ביאליק מברך אותם ומחזק את ידיהם:

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

גם שלונסקי, בעצמו מהמנהיגים הרוחניים והתרבותיים הראשיים של הגרעין החלוצי שבנה את הארץ והקים את המדינה שבדרך, התייחס לכך. הוא פונה לאלוהים, ומבהיר לו, שכפי שבעבר הובילו את העם אליטות שונות – הכוהנים, החכמים; מי שמובילים היום את עם ישראל, הם החלוצים ההולכים לפניו, שעולים לארץ ישראל ובונים אותה בעבור העם כולו. אנחנו, החלוצים, יוצקים את השמן במנורה, יוצקים את הרוח בנפש העם.

ומי אשר הדליק המנורה בנפש

הוא יצק השמן לאורה.

הו צק נא השמן וראה כמה מזמור

פה הותז מגביע זהבך

על גגות על כבישים על חולות בארצי –

הן ידך ריבוני זו שפכה.

התזכור עת שרנו בספינות לועזים

אנחנו העולים בשמך:

"... עת יהודים יבואו לארץ ישראל

מה תרב במעונם השמחה".

האתה שכחת? וידך הן פרשה

מפרשים לספינה העולה.

אנחנו ראויים לשבת ראשונה

במשתה שבתך הגדולה.

ונשאלת השאלה, היכן הם זכריה, ביאליק, שלונסקי ואלתרמן בתרבות הישראלית של היום?

* 929