* הכחשת השואה – ההודעה הנשיאותית של טראמפ ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שבה הוא
לא הזכיר את היהודים; יותר מכך – ההתבצרות שלו ושל אנשיו להצדקת ההודעה, כלומר זו
לא הייתה מעידה של חסר ניסיון ועוד יותר מכך – הנימוק, שלא רק יהודים נרצחו בשואה,
היא בדיוק, אבל בדיוק, התגלמות התופעה ההרסנית של הכחשת השואה.
* גזור ושמור – בליץ הטירוף של טראמפ בשבוע וחצי
הראשונים שלו בתפקיד, מביאים אותי לידי תחזית נחרצת – אם האיש ישלים את הקדנציה,
לא זו בלבד שהוא לא יבחר לקדנציה שניה, אלא שהוא גם לא יהיה שוב מועמד המפלגה
הרפובליקאית.
עם זאת, אני רוצה להזהיר את קוראיי:
כותב שורות אלה לא האמין שטראמפ ייבחר למועמד המפלגה הרפובליקאית ובוודאי לא שהוא
יבחר לנשיאות. לכן, אני ממליץ להם לקחת את תחזיותיו בערבון מוגבל.
ואף על פי כן, אני ממליץ – גזור ושמור!
* לפטר לאלתר – על ראש הממשלה לפטר לאלתר את שר החוץ, בעקבות הציוץ הנמהר שיצר
משבר ביחסי ישראל מקסיקו, יחסי ישראל עם הקהילה היהודית במקסיקו, ויחסי הקהילה
היהודית במקסיקו עם החברה המקסיקנית. אם ראש הממשלה לא יפטר את שר החוץ הנמהר,
הדבר עלול להתפרש, חלילה, כהסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה עם שר החוץ המצייץ.
* השמועה של פייגלין - משה פייגלין, מי שכשל בניסיונו העקבי להשתלטות עוינת על הליכוד,
בונה עצמו היום כמנהיג אלטרנטיבה של הימין הרדיקלי לימין הישראלי. פייגלין וחוגו
הפיצו בימים האחרונים שמועה ("הערכה") כאילו ראש הממשלה הוא שביקש
מטראמפ להימנע מהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, מחשש שצעד זה יבעיר את השטח.
השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב חוגי הימין ברשתות החברתיות. זו הסיבה לכך
שנתניהו נזעק להכריז בפתח ישיבת הממשלה על מחויבותו להעברת השגרירות לבירה.
אני מתקשה להאמין שיש אמת בדברים. איזה מקורות מידע פנימיים כל כך יש
לפייגלין? אך אם יש ולו שמץ של אמת בדברים, זו חרפה לאומית.
* חכמת העיתוי - החלטתו של ליברמן לאשר בניית 3,000 יחידות דיור ביו"ש היא
החלטה נכונה. היא נכונה, כיוון שרובן המכריע של יחידות הדיור הן באזורים שיש לחזק
את האחיזה הישראלית בהם. היא נכונה, כיוון שאחרי שנים של האטה, כמעט הקפאה, חשוב
לקדם את ההתיישבות.
החלטה נכונה, היא נכונה בכל עת, ובכל זאת, יש חשיבות לעיתוי. לעתים,
החלטה נכונה בעיתוי גרוע גורמת לנזק, גם לעניין עצמו. כזו, למשל, הייתה ההכרזה על
בניה ברמות שלמה בירושלים דווקא בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב ביידן. הרי
אפשר היה להמתין שבועיים ולא להביך את האורח ולגרום לנזק מדיני. לכן, חשוב למצוא
את העיתוי הנכון לכל החלטה.
ממה מורכבים השיקולים של עיתוי נכון? משיקולים מדיניים, ביטחוניים,
כלכליים ופוליטיים. כן, גם שיקולים פוליטיים הם לגיטימיים, לקביעת עיתוי של החלטה
נכונה.
ההחלטה על 3,000 יחידות הדיור דווקא ערב העתקתה של עמונה ממקומה
הנוכחי, התקבלה בעיתוי לא מקרי. חשוב לממשלה להפגין את מחויבותה להתיישבות, דווקא
ביום כזה. חשוב לה, באמצעות החלטה זו, להנמיך את האש, לצמצם התנגדויות. אלה
שיקולים לגיטימיים. זו חכמת העיתוי.
* מלחמת מאסף - ארגון "חותם" החרד"לי פרסם
סרטון נמוך, ירוד, עלוב וסקסיסטי, שנועד להפחיד את הבנות הדתיות מפני צה"ל
ולהסית אותן לא להתגייס.
זאת תופעה בזויה ונפסדת, אבל אני מעדיף
לראות את הצד החיובי שבדבר. זאת מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת ועולה משנה לשנה, של
התנדבות יותר ויותר בנות דתיות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי ככל הניתן, על אף
הפטור שהחוק מעניק להן, וחוסר היכולת של הרבנים והשמרנים לעצור את התופעה. הסרטון
העלוב יצליח אולי להשפיע על כמה בנות חלשות וחסרות דעת ועמוד שדרה, אך אני מאמין
שהוא רק ידרבן את הטובות והרציניות בין הבנות הדתיות להתגייס יותר.
* חוק הרדיקלים
השלובים - "נערות אל תתגייסו
לצה"ל". תחת כותרת זו ב"הארץ", התחברה יעל פלוסר, כוכבת עולה
בדבוקת שוקן, לסרטון הבזוי של "חותם", תוך הצהרה ש"ארגון חותם ואני
ככל הנראה לא מסכימים על שום דבר, בטח לא על הטון הלאומני בו נחתם הסרטון"
בלה בלה בלה, אבל... וכאן אנו נתקלים כרגיל בחוק הרדיקלים השלובים. תמיד הפנאטיות
מתחברת; במקרה הזה הפנאטיות החרד"לית יחד עם הפנאטיות הפמיניסטית. המסר
הפמיניסטי של פלוסר המסית נערות (לאו דווקא דתיות) לא להתגייס לצה"ל המוצג
כארגון להטרדות מיניות, הוא המסר הגלוי. המסר הסמוי הוא התנגדות מהותית לצה"ל,
בשל היותו הגוף המגן על קיומה של המדינה שאותה היא מתעבת כל כך.
רמזים לכך מופיעים בפשקוויל: "נשאיר
למועד אחר את השאלה אם בנים צריכים להתגייס לצבא החובה הזה... צבא לא משנה רק את
החיילות... הוא משנה גם את הגברים. גבר סביר לחלוטין שנכנס לצבא בגיל 18 ונשאר שם
עד גיל 30 מצוי בסכנה להפוך לעיוור משכרון כוח".
ובפשקוויל שהיא כתבה לאחר פיגוע הדריסה
בירושלים, סביב הוויכוח הציבורי האם החיילים ברחו, היא הטיפה עקרונית לבריחה ואף לבגידה.
"אלה ואלה משחקים לתוך אותה תבנית: אסור לברוח, ואם ברחו זה אסון. אבל אני לא
הייתי פוסלת את העובדה שזה בדיוק מה שהם עשו. ברחו ובגדו. שהם סירבו לגלם בגופם את
הנכונות התמידית למות למען המולדת. ובאמת, המשמעות של הסירוב הפיזי להקריב את
החיים בשביל אידיאל שאף אחד כבר לא יודע מה הוא, היא סיבה אמתית לדאגה עבור אלה
שמתכוונים להמשיך להשליט משטר לא דמוקרטי על שישה וחצי מיליון פלסטינים בין הירדן
והים... צריך להכיר במשמעות הגדולה שיש
בסירוב למות עבור המטרה הזאת, ואולי גם לסירוב להמית למענה".
החיבור בין הפנאטים של ארגון
"חותם" לבין הפנאטית השמאלרדיקלית יעל פלוסר, ממש אינו מפתיע.
* החלום הרטוב של גדעון לוי – "היום שבו יידע
הרוב שהוא נאלץ לשלם בעבור ההתנחלויות, יהיה היום של תחילת קצן. היום שבו הנזק
יוצג כנזק ישיר, באמצעות נידוי וסנקציות כלכליות, יהיה יום ההתפכחות. לכן החרם
והסנקציות כה חיוניים לישראל... חישבו מה יקרה כשידובר בסנקציות של ממש, שכל
ישראלי ירגיש בהן היטב. מה יקרה כשנמלי התעופה שארל דה גול, קנדי והיתרו יהיו
סגורים לישראלים ללא אשרה, ואיקאה, ZARA
ומקדונלדס יסגרו את סניפיהן. מה יקרה כשיונדאי וקאיה לא יימכרו בישראל".
חלומו הרטוב של גדעון לוי, מבוסס על האמונה האנטישמית של "הכה את
היהודי בכיס", והשאיפה האנטישמית לשבור את היהודי באמצעות פגיעה בכיסו.
כזכור, זה מעולם לא הסתיים בכיס.
* המטרה האמתית - בשני גיליונות רצופים של השוקנתון כתבו מבריחת השב"חים אילנה
המרמן והתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פשקווילי תמיכה ב-BDS וקריאה בוגדנית לחרם על
מדינתם.
היטיב לתאר את משמעות ה-BDS ח"כ חיליק בר (המחנ"צ), בנאום שנשא השבוע בפרלמנט
האירופי: "ה-BDS
איננה תנועת מחאה כנגד ישראל. התנועה הזו פונה בתחכום לצעירים רבים, חלקם אנשים
טובים, עם סיסמאות על צדק, שלום ואהבה. אך זו דרך מתוחכמת להסתיר את המטרה האמתית:
השמדת והרס מדינת ישראל, וקיום מסע דה לגיטימציה כנגד זכותה של ישראל להתקיים".
לוי והמרמן אינם חלק מן הצעירים שנפלו
בפיתיון המתוחכם. הם בין הגרועים במניחי הפיתיון. הם אינם תמימים. הם יודעים בדיוק
מה מהותה ומה מטרתה של ה-BDS. הרי
זו בדיוק גם מטרתם.
* רדיפת שופט - "הארץ" מקיים מסע רדיפה מקארתיסטי
נגד שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, מיום כניסתו לתפקיד, בשל מקום מגוריו. הוא
"השופט המתנחל". השבוע עשה זאת בארסיות אורי משגב, בפשקוויל נאצה, שאינו
רק בזיון בית המשפט העליון, אלא רדיפה אישית של שופט.
העילה התורנית הייתה העובדה שסולברג
היה בדעת מיעוט שקיבלה את עמדת המשטרה שאין לשחרר את גופת המחבל שביצע את פיגוע
הדריסה בכפר חורה.
אני מצדד בפסיקת הרוב ולא בעמדתו של
סולברג, אך עמדתו של סולברג לגיטימית לחלוטין. הניסיון של דבוקת שוקן לסתום פיות
של שופטים, ולהפחיד מפני עמדת מיעוט בהרכב משפטי, הוא מעשה נואל.
* רדיפת עיתונאי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל רדיפה נגד הפרשן של
ערוץ 10 לענייני ערבים צבי יחזקאלי. יחזקאלי אינו לגיטימי ואינו יכול להיות פרשן לענייני
ערבים כיוון שהוא אינו אתאיסט. בתור שכזה "הוא מיסיונר. חיוני להילחם בו".
בשבוע שעבר השוויתי בין אלפר לז'דאנוב,
קומיסר התרבות של סטלין. אני שוקל לבקש סליחה מז'דאנוב.
* ליברטיאניות – "כל אחד ידאג לעצמו ואלוהים ידאג
לכולנו", אמר הפיל כשהוא רוקד בין הצפרדעים (אמרה בריטית מהמאה ה-18).
* תהילת עולם – שאלתי את בתי בת העשר אם היא יודעת מי זאת ריטה. היא השיבה:
"זמרת יְשָׁנָה". כך חולפת לה תהילת עולם.
* ביד הלשון
תקליט – לפני למעלה משנתיים, הקדשתי את הפינה לנושא שאותו הגדרתי
"קומפקט דיסק בעברית". וזו הייתה לשון הפינה:
איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?
המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד
מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.
הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו,
אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט
לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, שבהן מוקלט מידע מוסיקלי. הן
משמשות לאותה מטרה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר
מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן
לדיסק.
עד כאן פינתי מאז. מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. ומי לנו גדול בעברית
כאבשלום קור, שמתנגד להגדרה "אלבום".
וכך הוא מציע: "אלבום היא בריחה של עורכי המוסיקה, שלא רציתי שיגידו
דיסק. תקליטור -הם לא רצו. אלבום היא מילה בינלאומית. באקדמיה, כשנתנו את השם
תקליטור, היה מי שאמר: צריך לקרוא לזה תקליט, כי מעכשיו כך נראֶה תקליט. פעם תקליט
נראָה כך והיום תקליט נראֶה כך. זה כמו 'לחייג', אף על פי שאין חוגה. פעם חייגו
בחיוג והיום מחייגים בהקשה. אני בעד תקליט".
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
