בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים: "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ,
וִישָׁרִים יַעֲלזוּ, וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ. וְעולָתָה תִקְפּץ פִּיהָ.
וְהָרִשְׁעָה כֻלָּהּ בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה".
זוהי תפילה נפלאה – לעולם שכל הרשעה שבו תכלה. שכל העוול שבו ייעלם.
הנביא זכריה, רואה זאת באחד מחזיונותיו – כיצד הָרִשְׁעָה גולה מארץ ישראל.
****
שני חזיונות רואה זכריה בפרק ה. הראשון – מגילת ענק מתעופפת באוויר.
זוהי מגילת הקללות; אני מפרש זאת כעונשים על פי חוק, לחוטאים. כאן מדובר על גנבים
ועל נשבעים שבועת שקר, וסביר להניח שאלו דוגמאות והכוונה היא לכל הפשעים והעוונות.
המגילה הזאת היא מנגנון בקרה, שאינו מאפשר לפושע להימלט מעונש. עינה
של המגילה המעופפת פקוחה תמיד, ודבר לא נסתר ממנה. היא מגיעה אל הפושעtake away עד לביתו או מסתורו
ומענישה אותו. "וּבָאָה אֶל בֵּית
הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְלָנֶה בְּתוֹךְ
בֵּיתוֹ, וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו".
משמעות החיזיון הזה הוא של מדינת חוק וסדר, שבה הפושע בא על עונשו.
אולם החיזיון השני נושא בחובו הבטחה פנטסטית יותר – אוטופיה של ממש.
לא תמונה של ענישת הפושעים, אלא של חברה נטולת פשע, נטולת רשע, נטולת שחיתות,
נטולת שנאה, נטולת קללה.
דמות של אישה, המסמלת את הרִשְׁעָה, יושבת בתוך אֵיפָה (כלי מדידה),
ודמויות של שתי נשים מכונפות נושאות את האיפה בין השמים והארץ ומוציאות אותו
מהארץ.
ולאן עוברת הקללה? לארץ שנער, כלומר לבבל.
כידוע, בבבל ישבו באותה שעה היהודים שהתאהבו בסיר המילקי שבגלות,
כנראה לא יכלו לחיות ללא הגעגוע לציון, ולכן השתמטו משיבת ציון. בבל היא ייצוגה של
הגולה. העברת הקללה והרשעה לבבל, נועדה לסמל ליהודים את המסר, שעליהם לשוב לארץ
ישראל ולהקים בה חברת מופת חפה מרשעה ומפשע. האלטרנטיבה היא להישאר מרצון בגולה
המקוללת, שבה אין ליהודי יכולת להשפיע ולהילחם ברע.
****
אפשר לקחת את הפרק הזה לפרשנות נגטיבית בשם הפמיניזם, ולהתמרמר על כך
שאת הרשעה מייצגת דמות אישה. בעיניי, זו תהיה החמצת הבשורה הגדולה של הפרק. ומכל
מקום, כדאי לזכור שגם את מגרשי הרשעה והקללה מגלמות נשים.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
