זכריה ממשיך לשאת את נבואות הנחמה והגאולה, וכשהוא מתאר את בואו של
מלך יהודה לירושלים הוא מפתיע. היינו מצפים שיהיה זה תיאור של פאר, הוד והדר. הנה
התיאור: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת
יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע, הוּא עָנִי וְרֹכֵב
עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". מה, אין לו למלך הזה איזה חבר שיעניק לו איזה סוס וכרכרה מפוארת
כ"מתנה"?
ומה הדבר הראשון שנכתב על המלך הזה? "וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם". זו הציפיה של הנביא ממנהיג ישראל. לחתור לשלום. לשאוף לשלום.
להציע שלום לעמים. יפה מאוד.
אולם איך זה מסתדר עם תוכן הפרק? חלקו הראשון של הפרק, עד הפסוקים
המספרים על כניסת המלך רודף השלום לירושלים, מדברים על התפשטותה של ישראל והרחבת
גבולותיה ותבוסת אויבי ישראל. וגם המשך הפרק, לאחר הפסוק הזה, מתאר מלחמות,
ניצחונות, כיבושים. איך זה מסתדר? אין אלה תרתי דסתרי? אם המלך קורא לשלום, לָמה
הוא נלחם, למה הוא מרחיב את הגבולות, למה הוא מנצח את האויבים? מוזר. מוזר מאוד.
****
במוזיאון המלחמה בעיר קאאן שבצרפת, מופיעה צלחת חגיגית מפוארת. במרכזה
דיוקנו של המנהיג הנערץ נוויל צ'מברליין. סביבו דגלים רבים, ומסביב כתוב באותיות
חגיגיות: CHAMBERLAIN THE
PEACEMAKER. צ'מברליין עושה השלום.
אמנם, שלא כאובמה, הוא לא קיבל פרס נובל לשלום. כנראה שוועדת הפרס הייתה קצת יותר
זהירה, העדיפה להמתין שנה, לראות מה ילד יום ואיך יוגשם ה"שלום בדורנו".
אבל הצלחת הזאת מבטאת את רוח הדברים. צ'מברליין נתפס כעושה השלום במרומיו הוא יעשה
שלום עלינו ועל כל העולם כולו, אם לא למעלה מזה. ולצדו היה גם איש נלעג, פאניקר,
מחרחר מלחמה, משבית שמחות נודניק. צ'רצ'יל שמו.
את הפרק הבא בספר ההיסטוריה הזה כולנו מכירים. אות הוא, כי לעתים
דווקא מי שבורח ממלחמה בשם השלום, ממיט על ארצו מלחמה נוראה וחרפה גדולה.
גם הנביא זכריה מבין זאת. כאשר הוא מדבר על מלך הקורא לשלום, אין הוא
מתכוון לצ'מברליין.
מיד אחרי "וְדִבֶּר
שָׁלוֹם לַגּוֹיִם", נכתב גם "כִּי
דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת, מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן
עַל בָּנַיִךְ יָוָן, וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר". אין סתירה בין רדיפת שלום והצעת שלום לעמים סביב, לאויבים בפוטנציה,
לבין ההכרח להיות חזקים, להתחמש, לחנך לגבורה ולהיות ערוכים ונכונים למלחמה. הרחבת
גבולות ישראל בראשית הפרק לא נעשתה מתוך שאיפות התפשטות, אלא מטעמי הגנה. הוא הדין
בהרחבת גבולות ישראל במלחמת השחרור מעבר לגבולות החלוקה ובמלחמת ששת הימים מעבר
לגבולות שביתת הנשק. הרחבת הגבולות הזאת נעשתה בידי מדינה שוחרת שלום, שכבר בהכרזת
עצמאותה הושיטה יד לשלום לשכניה. במלחמות מגן צודקות מעין כמותן, ישראל ניצחה את
שכנותיה התוקפניות, שחררה חבלים בארץ ישראל שהיו בידי צר ואויב והתבססה בגבולות
בני הגנה.
ומגבולות אלה ישראל ממשיכה להושיט יד לשלום לשכנותיה. וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
