הבלוג של אורי הייטנר

במאמר שפרסמתי ב"ידיעות הקיבוץ" לאחר מבצע "צוק איתן", שהעלה לתודעת הציבור את נושא החיילים הבודדים, קראתי להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים למנוע של התכנית, צביקה לוי. בינתיים לוי חלה במחלת ניוון שרירים. השבוע התבשרנו שהוא זכה בפרס.

צביקה לוי הוא גאוות התנועה הקיבוצית. כחבר קיבוץ, אני גאה בו ובמפעל אימוץ החיילים הבודדים בקיבוצים. המפעל הזה הוא ביטוי לטוב והיפה בתנועה הקיבוצית – המשימתיות הציונית והשילוב בין ערכי ההתיישבות, העליה והביטחון.

הענקת הפרס, תאיר בזרקור את מפעל אימוץ החיילים הבודדים ומן הראוי למנף את החשיפה הזאת לקידום המפעל ועלייתו קומה נוספת. כשאני מדבר על קומה נוספת, כוונתי לבוקר שלמחרת שחרורם של החיילים הבודדים מצה"ל.

צה"ל, היחידה, המסגרת הצבאית, הם חממה בעבור אותם צעירים. עם שחרורם, הם מוצאים עצמם בודדים, ללא משפחה, ללא מסגרת, והישראליות שלהם, שהתחשלה כולה בצבא, אינה מעניקה להם כלים מספקים להתמודדות עם הישראליות האזרחית. הם בודדים, הם מתוסכלים, קשה להם וכמעט מחציתם יורדים מן הארץ.

זוהי החמצה לאומית ממדרגה ראשונה, של מלח העם, שבאו חדורי מוטיבציה ציונית, מתוך מסירות נפש גדולה ואנו מאבדים אותם.

על מדינת ישראל לראות בהשארת החיילים הבודדים בישראל משימה לאומית, להקים מסגרת לאומית לטיפול בחיילים המשוחררים ולהשקיע בכך משאבים.

אולם אין להמתין עד שהמדינה תפעל. עלינו, התנועה הקיבוצית, כמובילי מיזם החיילים הבודדים, לקחת את החיילים הבודדים המשוחררים, כמשימת המשך. עלינו להקים יחידה תנועתית שתיקח על עצמה את קליטת החיילים הבודדים שהיו מאומצים בקיבוצים - בתוך קיבוציהם או בקיבוצים אחרים, ואף לסייע למי שבחרו להישאר בארץ אך לא בקיבוץ, בצעדיהם הראשונים. עלינו להציע בית, ליווי ומשפחה מאמצת גם לחיילים בודדים משוחררים שבתקופת שירותם לא חיו בקיבוצים.

יש לסייע לחיילים הבודדים לא רק להילחם על הארץ ולסכן את חייהם על הגנתה, אלא גם לבנות בה את בתיהם ומשפחותיהם, לבנות ולהיבנות בה, כי טוב לחיות בעד ארצנו.

ומי ייטול על שכמו את האתגר הציוני הזה אם לא אנחנו, התנועה הקיבוצית?

* "ידיעות הקיבוץ"