הבלוג של אורי הייטנר

מזמור כג נכתב מנקודת מבטו של טלה, הבוטח ברועהו שיגן עליו, ידאג לכל מחסורו, יביא אותו אל האחו האיכותי, ישקה ויאכיל אותו. יחסי הטלה והרועה הם מטאפורה ליחסי המשורר ואלוהיו.

יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי... שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

במה, אם כן, מותר האדם מן הבהמה? בראש ובראשונה במילים: "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק". המשורר אינו מסתפק בסיפוק צרכיו הגופניים, ואף לא ברוגע של נאות הדשא. הוא מחפש דברים אחרים לגמרי; הוא רוצה לנהוג בדרכי צדק. ציפייתו מן האלוהים, היא להנחות אותו ולספק לו את הכלים והידע כדי לנהוג בצדק.

****

חילי טרופר, אפרת דגני ואסף בנר, הקימו בירושלים, בראשית העשור הקודם את עמותת "שכן טוב"; עמותת צדקה שעסקה במתן בסתר לעניים, בדאגה לצרכיהם כמו מזון לשבת ולחג.

מתוך פעילות החסד הזאת, נחשפו השלושה לעוני המחפיר בחברה הישראלית. הם הגיעו למסקנה שאין די בפעילות של צדקה וחסד, עם כל חשיבותה הרבה, אלא יש להתמודד עם הגורמים לעוני הזה, עם עוולות החברה, וחוסר הצדק הקיים בה.

כאבה להם במיוחד השתיקה הקיימת בקרב הציבור שאליו הם משתייכים, הציבור הדתי לאומי, לנוכח המציאות הזאת. הם ראו שבקרב ציבור זה קיימת נכונות גדולה מאוד להתנדב, להירתם ולתרום לצרכי צדקה, אך קיימת אדישות והימנעות מעיסוק בצדק.

הם הקימו עמותה שתפעל למען צדק חברתי. כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית נרתמו לסייע להם, ובהם הרבנים יובל שרלו, רא"ם הכהן, יעקב אריאל ואבי גיסר. מתוך פרסומיהם: "איה קולה המוסרי חברתי של המסורת היהודית? האמנם ייתכן שלדת ישראל ולתורת חיים אין מה לומר בנושאים דוגמת הסדרי פנסיה, תנאים סוציאליים, זכויות העובד... תורתנו תורת חיים היא. פירושה של 'תורת חיים', שנותנת היא דעתה לא רק למצוות שבין אדם למקום... אלא גם לחובות וזכויות שבין אדם לחברו ולחברתו: חובות האדם וזכויותיו, צדק סוציאלי".

בין פעילויותיהם המשמעותיות ביותר היה תו התקן החברתי – מעין תעודת כשרות שהם העניקו לעסקים בירושלים, על פי עמידתם במצוות שבין אדם לחברו, כמו נגישות, שכר הוגן לעובדים, העסקה נאותה ועוד.

הם הפכו את צום יז בתמוז ליום העצרת השנתית שלהם, מתוך רצון להתריע על הקשר בין עוולות חברתיים לסכנת חורבן. הם ערכו מספר עצרות כאלו בירושלים, ולאחר שנים אחדות הזמנו אותם לערוך את העצרת בגולן, ביום עיון שערכנו בנושא צדק חברתי ביהדות.

שמה של העמותה לקוח מן המזמור: "בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק".

****

"נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב", כותב המשורר. אלוהים ישיב את נפשו הסוערת לרגיעה.

וביאליק כתב ב"ברכת עם":

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

כאן, החלוצים הציונים הם שישובבו את נפשו הנלאה של העם היהודי הגולה.

****

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

הפסוק הזה מדבר בשבח האמונה. האמונה מעניקה לאדם כוחות ואומץ, עד כדי היכולת ללכת בביטחון בדרכים מסוכנות, או לקיים פעולות מסוכנות; האמונה היא המענה לפחד המשתק.

הדבר נכון לא רק באשר לאמונה באלוהים, אלא גם לאמונה ברעיון ובדרך. זו האמונה המוליכה חלוצים ולוחמים לתעוזה, לנטילת סיכונים, לבצע פעולות בלתי רציונליות, מתוך אמונה פנימית יוקדת, שהן הדבר הראוי.

בשיקול רציונלי טהור, צדק ז'בוטינסקי כאשר קרא לקפל את תל חי ויישובי אצבע הגליל ערב מאורעות יא באדר תרפ. אולם זו רציונליות של ראש קטן, רציונליות של ראייה לטווח קצר. צדקו מנהיגי תנועת העבודה שהתעקשו על עמידת היישובים. הם צדקו בראיה נועזת, נוטלת סיכונים, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון – אמונה המזריקה אומץ ללב המאמינים. הם צדקו בראיה לטווח רחוק, לא רק בעיצוב גבול הארץ, אלא לא פחות מכך, בעיצוב נפשה של האומה.

אמר ברל כצנלסון באותו דיון היסטורי: "אכן, בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה מלהבטיח ניצחון... כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מעשיוּת' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב [את תל חי, מטולה וכפר גלעדי] ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

****

הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי", הוא פסגה של אמונה. אולם הוא עשוי לשמש השראה גם לביטוי של כפירה.

יש דרכים שונות לכפירה. יש כפירה בעצם קיומו של האלוהים. ויש כפירה המקבלת את קיומו, אך כופרת בצדקתו. ויש כפירה בהשגחתו. כפירה כזו באה לידי ביטוי בשירה של רעיה הרניק "הלוך אלך בגיא צלמוות", מתוך ספרה "שירים לגוני", לאחר נפילת בנה גוני הרניק, מפקד סיירת גולני, בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.

הָלוֹךְ אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וְאִירָא רַע

וְאַתָּה אֵינְךָ עִמָּדִי

כְּתָמִיד

-בְּמָקוֹם אַחֵר.

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ

אֵינָם לְנַחֲמֵנִי

וּמֵי הַמְּנוּחוֹת

כְּתָמִיד

- בְּמָקוֹם אַחֵר.

מָטוֹס בּוֹדֵּד בִּפְאַת הָאֹפֶק

אַתָּה

בְּמָקוֹם אַחֵר.

אלוהים אינו פוסע לצדה, הוא נוטש אותה, הוא במקום אחר.

****

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

פסוק זה הוא השראה לשמו של מושב רוויה בעמק המעיינות, מדרום לבית שאן. המושב, של תנועת הפועל המזרחי, הוקם ב-1952, ואוכלס בעולים מעיראק ומרוקו, והוא אחד מארבעת יישובי ביכורה.

* 929