ברבים ממזמורי תהלים, מדבר דוד על אויביו. כך, למשל, במזמור הקודם,
מזמור לה. ואילו מזמור לו מפתיע. גם בו מדבר דוד על אויב – האויב שבתוכו. ה"מיסטר
הייד" שלו.
נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב
לִבִּי. המזמור מביא לידי ביטוי ביקורת עצמית חריפה ואכזרית.
אם אכן דוד כתב זאת, הוא ראוי להערכה רבה ביותר על כך. האם אנו יכולים
לדמות פוליטיקאי כלשהו שאנו מכירים, שיפרסם כזאת ביקורת עצמית?
ואם השיר רק יוחס לו, יש לציין את הבחירה האמיצה של עורכי תהלים,
שהעזו לייחס מזמור כזה לדוד, ללמדך שמדובר מצד אחד בבשר ודם, שיש לו חולשות
וכשלים, ומה שהופך אותו למנהיג דגול הוא יכולת השיפוט העצמי, הביקורת העצמית, שהיא
תנאי לתשובה ולתיקון.
****
חלקו השני של המזמור הוא חיפוש אחר דרכי ההארה, באמצעות התבוננות
בדרכי האל. מזמורי תהלים הם ספרות עילאית, בשפה עילאית. כך, למשל בפסוק הבא, המציג
את גדולת האל: "יְהוָה, בְּהַשָּׁמַיִם
חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים. צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ
תְּהוֹם רַבָּה". איזה עושר לשוני, איזה עושר דימויי. האמונה היא עַד
שְׁחָקִים. הצדק - כְּהַרְרֵי אֵל. המשפט - תְּהוֹם רַבָּה.
תְּהוֹם רַבָּה – איזו דרך יפה לתאר עומק אינסופי.
עמוס עוז, בספרו הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" – תפארת
יצירתו, מספר על "מורה זלדה", הלא היא המשוררת זלדה, שהייתה מורתו בכיתה
ב. הוא מתאר את לשונה היפה והעשירה, שפתה השונה משפת הדיבור הרגילה, שכה שבתה את
לבו. בין הדוגמאות שהוא מביא - תְּהוֹם
רַבָּה.
"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי
בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה איזבלה רועת החתולים אל בין כפות ידיה הקרירות
והחרישיות של מורה זלדה של כיתה ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו
אור יקרות תכול אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה זלדה
דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק, אלא היה הכרח לרכון לפנים אל
שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי
חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו
אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף על פי כן שונה וצובטת לב: להרים היא
קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תְּהוֹם רַבָּה והעצים
נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון
שמצא חן בעיניה, היתה מורה זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש
כאן ילד שטוף אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה זלדה מבארת לנו כי
ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי העֵרוּת
הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה זלדה בשם רעל. לשקר קראה
נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה
חורכת כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק
לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ" (ע' 327).
****
ב-1950 התיישבו חלוצים יוצאי פולין ורומניה, לצד חלוצים ילידי הארץ,
בפחונים בדרום השרון. הם הקימו מושב עובדים, שנקרא תחילה "ירקונה
הרחבה". לאחר זמן שונה שמו, בהשראת פסוק ממזמור לו. הפסוק הוא: "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל
עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם". שמו של המושב: עדנים.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
