המזמור נכתב מתוך מצוקה קשה. המשורר (השיר מיוחס לדוד) סובל ממחלה
קשה. הוא חלש מאוד. כל גופו חבול ואין בו מתום, כלומר אין בו איבר שאינו נגוע. לא
זו בלבד שפצעיו אינם מגלידים, הם אף מחמירים, ונוספים אליהם תסמינים נוספים –
מוגלה וריח רע.
לא פחות חמור מכך – הוא סובל מבדידות נוראה. קרוביו ואוהביו נמנעים
מלהתקרב אליו. אולי מתוך חשש להידבקות, או בשל חוסר האסתטיקה המלווה את מחלתו.
ואילו שונאיו מנצלים את המצב כדי לפגוע בו ולהשמיץ אותו.
בצר לו הוא פונה לאלוהיו. אך הפניה אינה התרסה על מצבו, אלא בקשת
מחילה. המשורר מייחס את מצבו לחטאיו ועוונותיו. הוא לוקח אחריות, מקבל את הדין,
מתוודה על חטאיו ומבקש מחילה.
****
אומר המשורר: "וַאֲנִי
כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר
לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת".
הפסוק הזה מופיע לאחר הפסוק המתאר את אויביו המנצלים לרעה את מצבו כדי
להזיק לו: "וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי
נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ".
הוא מודע למזימותיהם של אויביו, ולהַוּוֹת = שיימינג ומִרְמוֹת = הכפשות, שלהם. והוא אינו מגיב. הוא נוהג כחרש שאינו שומע וכאילם
שאינו משיב.
למה? כי הוא חלש מאוד ואינו מסוגל. ואולי כי זו בחירה, מתוך אמונה
שאלוהים יתערב למענו. "כִּי לְךָ
יְהוָה הוֹחָלְתִּי, אַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי".
השתיקה היא תוצאת החולשה, אך אולי היא אפילו מחריפה את המשבר. כשהאדם הסובל
אינו מדבר, שומר את כאבו, כעסו ועלבונו בבטן, הדבר עלול להחליש אותו ולפגוע אף
יותר בבריאותו. לא בכדי אמר בנו של המשורר, שלמה, בספר משלי: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַשְׁחֶנָּה".
אנו יודעים שרבים משורדי השואה שתקו לאורך שנים רבות, מסיבות שונות,
ולא סיפרו את סיפוריהם. אך כאשר סיפרו, לעתים אחרי עשרות שנים, חשו הקלה מסוימת,
מעצם העובדה שפתחו את סכר השתיקה.
השתיקה הייתה לחלק מתרבות השכול הישראלית, בעיקר בתנועת העבודה. היא
נתפסה כביטוי לעוצמה, ובמידה מסוימת אכן הייתה ביטוי כזה, אולם שהיה לה מחיר כבד.
****
המשורר יעקב אורלנד נולד באוקראינה
ב-1914. בהיותו בן 5, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, נערך פוגרום ביהודי עיירת
הולדתו טטייב, שבפאתי קייב. שמונה מבני משפחתו נטבחו לנגד עיניו. הוא התחבא בתוך
חבית דגים, ודרך החריצים הוא ראה איך ראשו של סבו נערף בגרזן. הוא ראה מראות זוועה
של רצח ואונס של בני משפחתו.
כעבור שנתיים, בגיל 7, אורלנד עלה עם
משפחתו לארץ. הוא היה נחוש להתערות בארץ כאחד הצברים. על הטראומה שחווה הוא לא אמר
מילה. הוא נעל את הסיפור עמוק עמוק בחדרי לבו. איש לא שמע מפיו את הסיפור, גם לא
בני משפחתו.
רק בהגיעו לגיל 80, שמונה שנים טרם
מותו, נפרץ הסכר. אורלנד כתב פואמה, שבה תיאר את האירוע המחריד שהעיב על חייו. עד
אז, נשא עמו את צער השתיקה, ורק רמז על הסיפור באחדים משיריו.
ב-1939, בהיותו צעיר בן 25, כתב אורלנד
את השיר "אני נושא עמי", שרק כעבור 55 שנים ניתן היה להבינו כהלכה. בשיר
הזה רמז לחורבן עירו, ובעיקר דיבר על מועקת השתיקה בה בחר. צער השתיקה הוא צער
כפול – שתיקת האימה שגזר על עצמו בתוך החבית, כשלא יכול לצעוק ולבכות כאשר ראה את
הזוועה; את נוף האלם שהוא שרף אז, מפחד. והשתיקה שגזר על עצמו כל חייו, לא לספר את
סיפורו.
לכאורה, השתדל אורלנד להקרין חיים
רגילים, עליזים. הוא היה מהדמויות המרכזיות בבוהמה התל אביבית, מיושבי בית הקפה
"כסית", חברו הקרוב של אלתרמן, חברם של שלונסקי, פן ולאה גולדברג; אחד
מהחבורה, איש רֵעים להתרועע. אך כל אלה היו תכסית לצער שהיה חבוי בו. שושני הנוחם
כבר קמלו. גם החיוך האמתי בלתי אפשרי, רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב.
למה הוא שתק? למה הוא לא פרק את
הסיפור? הבחירה שלו הייתה לנסות ולהדחיק את הטראומה. "בחלומות", הוא
ייחל, "נרדים את עברנו". אבל הוא ידע שבסופו של דבר, יבוא יום שבו לא
יוכל לשתוק, שבו הטראומה תצא ממחבואה, מן ההדחקה. הוא ייחל לכך, שיבוא היום שבו
יהיה בשל לכך, יוכל להתפייס עם עברו, עם ילדותו, שהפגישה לא תהיה כל כך קשה, אלא
כמו בפגישת יעקב ועשיו שלמרות הפחד מפניה, הם נפלו בנשיקות איש על צווארי אחיו.
הוא ייחל שכך תהיה גם הפגישה המאוחרת עם ילדותו, שתיפול שוב בנשיקות על צווארינו.
עד אחרית ימיו, עת סיפר את סיפורו,
השיר נתפס כשיר אהבה, שיר המופנה לאהובה ממנה נפרד בכמיהה לפגישה מחודשת, מפויסת.
אך אני רואה בשיר את הגעגוע לילדות שנקטעה באכזריות בלילה מר ונמהר, ואת הרצון
לשוב ולהיפגש אתה, ולאחות את הקרע בחייו, הקרע בנשמתו. אותה ילדות ממנה נפרד,
שאמרה לו "העיר כל כך ריקה" וצוותה עליו "נשתוק מעט ביחד".
המעט הזה, היה לשתיקה של 75 שנים.
אני מתחבר ומזדהה מאוד עם השיר הזה,
בשל סיפורה של אמי ז"ל, רחל. אמי חוותה את השואה כילדה קטנה. הייתה לה ילדות
איומה ונוראה, בלתי נתפסת. היא עלתה לארץ בגיל 13, אחרי השואה, ואף היא עשתה הכל
כדי להיות ישראלית, צברית לכל דבר. בצבא ואחרי הצבא היא שירתה כמורה חיילת ולאחר
מכן כמורה אזרחית בנגב, לשם ירדה כדי ללמד עברית וישראליות את ילדי העולים החדשים.
היא ירדה לשם, חמש שנים אחרי עלייתה לארץ, כישראלית ותיקה המסייעת לעולים זה מקרוב
באו להתערות בארץ, בחברה הישראלית. ואת סיפור ילדותה היא טמנה עמוק עמוק בתוך
תוכה.
מעולם לא שמענו רמז מאמא שלנו על
ילדותה. סבתא שלנו, שלעתים צעקה בלילות, נתפסה בעינינו כניצולת שואה. אבל אמא
שלנו?! ישראלית מבטן ומלידה. מה לה ולסיפורים הללו. ההדחקה שלה הייתה כל כך עמוקה,
עד שינקנו אותה עם חלבהּ, והדבר נראה לנו כל כך נורמלי וטבעי, שלא עלה על דעתנו
להתעניין, לשאול. ביום השואה שוחחנו, כמובן, על השואה. באופן כללי. בלי שום חוויה
אישית. מה פתאום? מה לה ולזה?
אמי נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר מאוד,
צעירה ממני היום, בת 52. לאחר מותה, הוצאנו חוברת לזכרה. הכנת החוברת הייתה מסע
שלנו לאמא שלנו שלא הכרנו, לאותה ילדות שכה היטיבה להדחיק. נחשפנו לסיפורה הקשה.
בדיעבד, כאשר אני חושב על כך, אני יכול להבין ולפרש התנהגויות מסוימות, אפיונים מסוימים
שלה, כנובעים מחוויות ילדותה, שאותן חסכה מאתנו, מתוך רצונה לגונן עלינו ולשמור
עלינו מכל משמר. כך אני מפרש את דאגנותה היתרה, את האובססיה שלה להצלחתנו בלימודים
ובחיים ועוד.
לא אחת חשבתי, האם היא הייתה שוברת את
השתיקה, אילו האריכה ימים, כפי שעשו רבים מבני דורה? האם היא הייתה נפתחת, ואת
סיפור חייה, שמנעה מאתנו, הייתה מספרת לנכדיה, ילדינו, אותם לא זכתה להכיר והם לא
זכו להכיר אותה – בעבודות השורשים לקראת הבר מצווה, או לקראת מסעותיהם לפולין?
אורלנד סיפר את סיפורו בהגיעו לגיל 80. בערב פסח, בעשרה באפריל, מלאו 81 שנה לאמי.
בליל הסדר, אנו נוהגים לספר את סיפור יציאת מצרים של הורינו, מעבדות
לחירות, מחושך לאור יום, מגולה לגאולה, מן הניכר למולדת. השנה סיפרנו את סיפורה של
אמי. ילדינו, שלא זכו להכירה, מכירים היטב את סיפורה, שאנו בגילם כלל לא נחשפנו
אליו.
****
בשיר "אֱלֵי תְּהוֹם", מתוך הפואמה שלו "מסדה",
עוסק המשורר יצחק למדן בתרבות השתיקה של החלוצים, שאינם חושפים את כאביהם,
מצוקותיהם וסבלם.
- וַאֲנִי יוֹדֵעַ, לֹא תַּעֲבוֹר תְּלוּנָה עַל שִׂפְתֵי
הַנּוֹפְלִים מִן הַחוֹמָה,
שׁוֹתקִים הֵם וּכְאִלְּמִים פֶּה לֹא יִפְתְּחוּ,
אַךְ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה כֹּה שְׁתִיקָתָם.
- בַאֲשֶׁר הַמָּוֶת עַל סְגוֹרָהּ רוֹבֵץ...
- שׁוֹתקִים הֵם וַאֲיֻמָּה שְׁתִיקָתָם.
הִנֵּה שָׁכַב אֶחָד מֵהֶם בֵּינֵינוּ פֹּה,
בַּקַּרְקַע רֹאשׁ כָּבַשׁ. הִקְשִׁיב לְשִׂיחֵנוּ,
הִקְשִׁיב וְלֹא דִּבֵּר דָּבָר...
- וַאֲנִי גַם רְאִיתִיו מִתְחַמֵּק מִן הַמַּחֲנֶה.
אֵין זֹאת כִּי גָמְלָה בּוֹ כְּבָר שְׁתִיקָה זֹאת נוֹרָאָה
וַיִתְחַמֵּק לְהַשִּׁיל פִּרְיָהּ לַתְּהוֹם...
למדן מתאר אדם ששתק את סבלו, עד שהשתיקה הכריעה אותו. המשורר רומז
שהאיש התאבד; בהשליכו את פרי שתיקתו הנוראה, שעל סגורהּ רובץ המוות.
ובתיאור הזה, משתמש המשורר במילות מזמור לח: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע,
וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, בכתבו: "שׁוֹתקִים הֵם וּכְאִלְּמִים פֶּה
לֹא יִפְתְּחוּ".
והמשורר מזהיר, שהבחירה בשתיקה, שהביאה אותו אדם לתהום, מאיימת על
הקולקטיב החלוצי כולו:
- הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא כֻּלָּנוּ כֹּה
אֶחָד אֶחָד נִתְחַמֵּק אֱלֵי תְּהוֹם...
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
