הבלוג של אורי הייטנר

סוגיית הכלבים מלווה את אורטל לאורך כל שנותיה.

לפני שלושים שנה החלה הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר. אני יכול להעיד שבשתי הקדנציות, הייתה זו אחת הסוגיות המעיקות ביותר שבהן טיפלתי. לא היה נושא, שבעטיו נחשפתי לתגובות קשות וקיצוניות מצד חברים, כמו בנושא זה.

כיוון שנקטתי יד קשה בנושא, התגובות הקשות היו מצד בעלי כלבים. מזכירים אחרים שנהגו אחרת, "זכו" לתגובות דומות מצד נפגעי הכלבים. ללא ספק, מדובר בסוגיה רגישה, רגשית, לא קלה להתמודדות. אולם אין לנו מנוס מלהתמודד אתה.

למה כוונתי שנהגתי יד קשה? א. לא היה כלב שתקף פעמיים. כלב שתקף, למחרת לא היה באורטל. ב. לאחר החלטה עקרונית של האסיפה, זימנתי לעתים תכופות את לוכד הכלבים, לביקורת פתע. נלכדו כלבים משוטטים (ששחרורם עלה הרבה כסף), גם של חברים טובים שלי, וההתמודדות לא הייתה סימפטית.

אודה בכנות שהמדיניות הזאת לא השיגה את התוצאות המקוות. היא צמצמה את התופעה, אך לא מיגרה אותה.

מכאן שאין די באכיפה ובנחישות כדי לפתור את הבעיה. מצד שני, גם דרכי ההידברות וההסכמות לא הועילו. אין מנוס משילוב של הידברות ואכיפה, אך בתהליכים הללו עלינו לזהות את מוקד הבעיה.

****

כשאני מנסה לנתח ממה נובעת התופעה, מסקנתי היא שזו תוצאה שלילית, של אחד הדברים החיוביים והיפים שיש בקיבוץ.

בקיבוץ אין אכיפה (או האכיפה היא מינימלית). אין משטרה, אין פקחים, ובעלי התפקידים אינם רוצים להיות שוטרים ופקחים (בצדק). התחליף לאכיפה, הוא אמון הדדי וכבוד הדדי. האמון ההדדי מאפשר את אורח החיים שבו החברים מקבלים החלטות משותפות על החיים הקהילתיים, והכל – תומכים ומתנגדים, מכבדים את ההחלטות וממלאים אותן. גורם לכך, הוא העובדה שאיננו ממהרים לקבל החלטות של רוב מול מיעוט, אלא משתדלים לבנות הסכמות, וכאשר החלטה מגיעה להצבעה, היא כבר מבושלת כך שגם מתנגדיה יוכלו לחיות אתה.

הבעיה בחברה המבוססת על אמון, היא שקל מאוד למעול באמון. בעיניי, חבר שפועל בניגוד להחלטות אורטל, מועל בבסיס חיינו המשותפים – האמון.

לפני שמדברים על הפתרון הראוי לבעיית הכלבים, יש לרדת לשורש הבעיה – הפרת ההחלטות. ברגע שאיננו מכבדים את החלטותינו, איננו מכבדים את הקהילה ואיננו מכבדים את חברינו. ברגע שאיננו מכבדים החלטות שאנו מתנגדים להן או שאנו חושבים שהן פוגעות בנו, אנו נותנים לגיטימציה לאחרים לא לכבד החלטות שחשובות לנו. זו הדרך להתפוררות חברתית.

את התובנה הזאת – החובה של כולנו לכבד את החלטות אורטל, כיוון שזה בסיס קיומנו, עלינו להעמיד על ראש שמחתנו, בדיון הציבורי על סוגיית הכלבים. הרי הבעיה כלל לא הייתה מתעוררת, אילו הנורמה של כיבוד מלא של ההחלטות הייתה נשמרת.

****

הסיפור הבא התרחש לפני קרוב לשלושים שנה, וגיבורו הוא חבר שכבר הרבה מאוד שנים אינו חי באורטל.

הכלב שלו תקף (איני זוכר את הפרטים) ועל פי החלטותינו, נמסר לו שלמחרת עליו לסלק את הכלב. הוא סירב לקבל את הגזירה, והגיש ערעור בפני ועדת חברים (הייתה פעם ועדה כזאת, שעסקה בסוגיות פרט). ועדת חברים דחתה את הערעור, ואז הוא צעק על רונן, מרכז הוועדה: "תדע שבשבילי ההחלטה הזאת היא בדיוק כמו החלטה לקחת ממך את נדב ולזרוק אותו מאורטל".

מבחינת רונן, בכך הסתיים הדיון. ובצדק.

אבל אני מזכיר זאת, דווקא כדי להציג את המורכבות הרגשית של הנושא. אני יכול בהחלט להבין את בעל הכלב, שרוצה את כלבו משוחרר וחש שהוא מתעלל בו אם הוא כל היום קשור וסגור.

אולם טובת החברים והילדים קודמת לטובת בעלי החיים. כל עוד מדובר בגניבת נעליים, חרבון על המדרכות וכד', ניחא. אולם כאשר הדבר מגיע לביטחון האישי של החברים וילדיהם; למצבים שבהם ילדים פוחדים בשל כלב זה או אחר, חובת הקהילה להגן על חבריה וילדיה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל