הבלוג של אורי הייטנר

מזמור לט נכתב מתוך מצוקה גדולה, מתוך סבל של אדם חולה, שכאביו ויסוריו השביתו את שמחת חייו.

הוא מדבר על אפסות האדם מול נצחיות האל. לכאורה, אם האדם הוא אך אורח זמני, גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ, למה אלוהים צריך להפנות קשב לסבלו? אומר המשורר: ההיפך הוא הנכון. דווקא כיוון שזמני כה קצר וקצוב, אני מבקש ממך, האל, להעניק לי מטובך בזמן הקצר שלרשותי. הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה, בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.

בקשה מעניינת שמבקש המשורר מן האלוהים, הוא להודיע לו מהי תוחלת חייו. הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי, וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. על העצומה הזאת איני חותם. ברגע שאדם יידע את מועד מותו, חייו יהיו כשל נדון למוות, בספירה לאחור. המוות ישתלט על החיים. טוב לאדם לא לדעת את מועד מותו; לראות בכל בוקר את היום הראשון לשארית חייו, שתוחלתם בלתי נודעת.

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ – פסוק קצת סתום. צלם הוא דמות. במה המדובר? באיזו דמות יתהלך איש? אולי הכוונה היא שאדם משחק דמות כלשהי, הרי כל העולם במה וכולנו שחקנים?

ואולי הכוונה היא לצלם אלוהים, שנאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ".

ולעתים אנו מדברים פשוט על צלם אנוש – ציפיה מן האדם לשמור על צלם אנוש שבו; על רמה מוסרית, ערכית של מותר אדם מן הבהמה.

בשירה "החגיגה נגמרת" כתבה נעמי שמר בית יפה:

מבראשית

את עולמך בבוקר תמיד לברוא:

האדמה, העשב וכל המאורות

ואז מן העפר, בצלם אנשים

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

בבריאת העולם שמתרחשת כל בוקר מחדש, שתתחדש מבראשית מחר בבוקר, אחרי שדומה היה לאסוננו שזהו, החגיגה נגמרת, נעמי שמר אינה מבקשת שהאדם שיקום מעפר יהיה בצלם אלוהים. דרישתה צנועה יותר – שהוא יהיה בצלם אנשים. כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, אך בין לבין, היה אדם.

* 929