הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה, שבהם אנו קוראים את ספר "ויקרא" שעבודת הקורבנות תופסת בו מקום מרכזי, ובשבוע שבו נעשה ניסיון להקריב את קורבן הפסח על הר הבית – יש משהו מפעים ומרענן, בקריאת דבריו של דוד המלך על עבודת הקרבנות, עוד טרם בניית בית ראשון.

דברי המשורר במזמור נעים רצוא ושוב בין תחינה לישועה מתוך מצוקה, לבין דברי תהילה של מי שנושע מן המצוקה, או מי שבעיני נביא כבר רואה את עצמו כמי שנחלץ. וכיצד הוא יודה לאלוהים על תשועתו?

לכאורה, התשובה ברורה. מדובר בתקופת המקרא, והדרך המקובלת לעבודת ה' ולפולחן הדתי היא עבודת קרבנות. אולם דוד מקדים את זמנו, ובוחר בפרקטיקה דתית נאורה יותר, פוסט קורבנית, לא רק טרם יבנה וחכמיה שעיצבו יהדות חדשה לאחר חורבן הבית, אלא גם טרם נביאי הכתב, שלא חיבבו, בלשון המעטה, את פולחן הקורבנות.

דרכו של דוד להודות לאלוהים שונה: "הִנֵּה בָאתִי, בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי. לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ - בְּתוֹךְ מֵעָי. בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא, יְהוָה, אַתָּה יָדָעְתָּ.    צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי, אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ, לְקָהָל רָב".

הפרקטיקה הדתית של דוד אינה שחיטת בעלי חיים והעלאתם קורבן, אלא שימוש בשפה, בכתב ובע"פ: תפילה, לימוד תורה, חינוך.

אולם דוד אינו מסתפק בכך שהוא מציג את דרכו להודות. כדי למנוע ספקות, ומתוך אי הסתפקות ב"עשה טוב" והקפדה גם על "סור מרע", הוא גם מבהיר בפירוש מהי הדרך שהוא שולל, כי אין אלוהים חפץ בה – פולחן הקורבנות. "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ, אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ".

ונשאלת השאלה, אם אלוהים אינו חפץ בעולות וזבחים, וכבר דוד, שהיה מלך ונביא חזק ורב השפעה כל כך ידע זאת, מדוע לא בוטל הפולחן הזה, ואף נבנה בית מקדש לפולחן הקרבנות?

מסביר זאת הרמב"ם: "והיה המנהג המפורסם בהעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדול עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות... לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעוזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי שטבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות העם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים, שאין אמִתוּת להם לשמו יתברך, וציוונו לעולתם לו יתברך". ובלשוננו – בתקופה הפרימיטיבית ההיא, לא היה סיכוי להצליח בניסיון למנוע קורבנות, והסדרת קורבנות הייתה פשרה של השלמה עם המציאות. על מנת שלא יעבדו עבודה זרה, ניתן לבני ישראל תחליף – מעין עבודה זרה, אבל לה'.

אולם כבר אז דוד הבין זאת, וכבר אז הוא כתב זאת, כדי שהאמת הזאת תחלחל בהדרגה בתודעת העם, עד שתבוא השעה שהעם יהיה בשל למסר הזה, ואוזניו תהיינה כרויות לו.

* 929