במזמור מא חוזר המשורר (המזמור מיוחס לדוד) לנושא לו הקדיש מספר
מזמורים – הבעת מצוקה בעת מחלה, הן בשל מדווי המחלה עצמה והן בשל השמחה לאיד של
אויביו, המייחלים לנופלו.
את המזמור פותח המשורר בחזרה למילה הפותחת את ספר תהלים כולו: אַשְׁרֵי. מוטיב שחוזר פעמים אחדות בתהלים (לא תמיד בסוגת "אַשְׁרֵי") הוא תיאור איש המעלה, המודל לחיקוי, דמות המופת.
"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל", נפתח המזמור. הפרק משבח את האדם הסולידרי, שאכפת לו ממצב
העוני, שאכפת לו מממצבם של עניים כבני אדם, שאכפת לו ממצוקתו של העני הספציפי. אדם
כזה, ה"מַשְׂכִּיל אֶל
דָּל", ייטיב להתבונן בדל, לתמוך בו באופן המכובד ביותר, בלי להתהדר
בתרומתו, התהדרות שיש בה בִּיוּשׁ של הנזקק.
מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, לא יקבל את
האבחנה בין צדק וצדקה. הוא יאבק למען צדק חברתי, למען מדיניות רווחה וצמצום פערים,
אך לא יראה סתירה בינה לבין ההתנדבות והתרומה שלו, כפרט, ושל אחרים, כדי לסייע,
כדי להקל. מַשְׂכִּיל אֶל דָּל לא יחשוב שהמדינה אחראית להכל והוא פטור. רק רשע
יכתוב, כפי שכתב רק לאחרונה רוגל אלפר ב"הארץ", שהוא בעיקרון לא תורם
כסף לצדקה, ולא מסייע בשום דבר מעצמו, כי הוא משלם מסים ואת זה המדינה צריכה
לעשות. והוא הדין במי שמתנגד למדיניות רווחה, ויאמר בנוסח מרגרט תאצ'ר ואהוד ברק –
"תהיו פילנטרופים" או "פתחו את המקררים", כתחליף לאחריות החברתית שלו כמנהיג.
יש להשתית את החברה על ערבות הדדית וסולידריות חברתית. בחברה המושתתת
על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, הסולידריות באה לידי ביטוי בפעילות הפרט,
הקהילה, המגזר העסקי, עמותות חברתיות והמדינה. כל אידיאולוגיה המשחררת אחד מן
הגורמים הללו מאחריות חברתית, פוגעת בערך הסולידריות.
* 929