* היה כיף בשואה – בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
2016, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו
מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.
המאזין ההדיוט
והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל
חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה
באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה:
גימוד השואה.
יום הזיכרון לשואה
ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח".
אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא
מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.
הרי היום, בשיח
הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי",
אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות
מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו
ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודו-נאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם
דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת
גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות.
ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת
משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור
להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.
די! צריך לשים קץ
לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.
מאוד מאוד בוער לכם
לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם.
אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.
* משחק ילדים – אני מעריך את משה כחלון והצבעתי בעדו בבחירות.
אני סולד מהתנהלותו של ראש הממשלה בכלל, באובססיה שלו לתאגיד בפרט ובין השאר
בהתנהגותו הדוחה כלפי כחלון.
אך אין בכך כדי
להצדיק מהלכים כלכליים, אגב – יפים וצודקים, מאחורי גבו של רוה"מ. נכון, אני
יודע, הוא התחיל. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, והרי זה לא יהיה נתניהו. לא
מכובד.
* התנצלות - ישראל תתנצל בפני טורקיה על ביטול הדמוקרטיה
הטורקית.
* חוזרים קיבינימט – מהפכת תשתיות התחבורה בפריפריה, הציפה את כבישי
הצפון במחלפים, גשרים ומעברים אקולוגיים. כידוע, גשרים ומחלפים מנוצלים היטב כשטחי
פרסום חינם, בעיקר של תעמולת בחירות. נסעתי השבוע לאורך כבישי הצפון, ושוב ושוב
נגלה לעיניי גשר שלכל אורכו מוצבות כרזות "השמאלנים חוזרים". כותרת
מסקרנת, ללא ספק. מושכת את העין. אבל כשהתקרבתי, ראיתי באותיות הקטנות את השם:
אראל מרגלית.
אם באראל מרגלית
עסקינן, הווה אומר שמדובר בפרובוקציה. אני שומע אראל מרגלית, והאסוציאציה המידית
היא "קיבינימט", "חרא", "תחת". האם המסר של מרגלית
הוא שהוא מאמץ את הגישה המתייחסת למילה "שמאלנים" כאל גידוף?
בינתיים שמעתי
שהדרך שמנסה מרגלית לסלול לעבר המצביע הישראלי עוברת דרך פגישות עם המחבל ג'יבריל
רג'וב. עוד מנדט על חשבון "העבודה" ליאיר לפיד.
* פוסט אמת – במשך ארבעים שנה, מסוף שנות ה-60 ובעיקר לאחר
גירוש אש"ף מירדן ב-1970, דימם גבול ישראל ולבנון ללא הפסקה. הגבול, שעד אז
היה השקט בגבולות ישראל, היה לגבול הפרוע והסוער. פשיטות ופעולות נועזות ומוצלחות
של צה"ל בעומק לבנון, ובהן מבצע "אביב נעורים" המיתולוגי ופיצוץ
שדה התעופה של ביירות לא שינו את התמונה. מבצע ליטני, המבצע רחב ההיקף הראשון של
צה"ל בלבנון, לא שינה את התמונה. הסתבכות לבנון במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם
לא שינתה את התמונה. הקמת צד"ל והמשך פעילות צה"ל בלבנון, לא שינו את
התמונה. גם לא מלחמת "שלום הגליל", שכללה את גירוש אש"ף מלבנון, גם
לא הברית עם הנוצרים ולא הסכם השלום הנשכח בין ישראל ללבנון (17 במאי 1983) שלא
היה שווה את הנייר שעליו נכתב. גם לא הנסיגה מעומק לבנון וההיערכות רבת השנים
ברצועת הביטחון ולא המבצעים הגדולים – "דין וחשבון" ו"ענבי
זעם" ואף לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. אחרי כל אלה המשיך הגבול לדמם ולדמם עד
שהדימום היה למעין מכת גורל שתלווה את חיינו לתמיד.
רק מלחמת לבנון
השניה שינתה את המגמה. גבול שדימם 40 שנה היה לגבול שקט כמעט לחלוטין במשך 11 שנה.
לא היה אופטימיסט אחד שהיה נותן למציאות כזו סיכוי של 11 חודש. והנה, 11 שנות שקט.
הטענה הרווחת, שהסיבה לכך היא הסתבכות חיזבאללה בסוריה, מתעלמת מן השקט ששרר במשך
6 השנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ו-7 השנים טרם הצטרפות חיזבאללה למלחמה.
אבל בסדרה
"הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, מלחמת לבנון השניה הוצגה ונותחה ככישלון
מחפיר ומביש. אין ספק, מלחמת לבנון השניה הייתה רוויית ליקויים, כשלים ומחדלים,
החל בדרג המדיני ועד דרגי השדה, בקבלת ההחלטות, בלוחמה, בלוגיסטיקה ובהגנת העורף.
אין לטייח אותם. אי אפשר לספר על המלחמה בלי לציין אותם. אולם יש לראותם על רקע
התמונה המלאה. ובפרספקטיבה של 11 שנים, הם משניים ושוליים ביחס לעובדה שהמלחמה
חוללה באחת, את אחד השינויים האסטרטגיים הגדולים ביותר, לטובה, בתולדות ביטחון
ישראל.
כמעט שנה וחצי לאחר
המלחמה, נערך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתכנית
"הרמטכ"לים" הוצג המבצע כהתגלמות הפקת כל לקחי מלחמת לבנון השניה,
כמבצע מוצלח ונשמעה אף ההגדרה "חוויה מתקנת". אלא שהמבצע הזה לא השיג כל
תוצאות. הסתיים המבצע, שנועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל,
ובתוך זמן קצר המצב חזר לקדמותו והירי נמשך כמקודם. ההישג המדיני הגדול ביותר של
המבצע היה עלילת גולדסטון...
את מה שלא השיגו המבצעים
"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" השיגה מלחמת "צוק איתן".
אמנם השקט אינו מוחלט, אולם בשלוש השנים האחרונות תם המטווח הבלתי פוסק של רקטות
על אזרחי ישראל, לאחר 14 שנים רצופות. היו אלה השנים השקטות ביותר בגבול הרצועה
מזה עשרות שנים. אך בתכנית "הרמטכ"לים" המלחמה הוצגה שוב ככישלון
מוחלט ונסיבות פריצתה זוהמו בנראטיב הרווח בשמאל הרדיקלי המאשים את ישראל בניצול
רצח הנערים להסלמה בעזה.
תכנית שנועדה
לסקור, דרך מעקב אחרי הרמטכ"לים, את תולדות ביטחון ישראל, העדיפה, בעיקר בפרק
האחרון, להתעלם מן הפרספקטיבה ההיסטורית וממבחן התוצאה, ולעסוק בתדמיות וטרנדים
תקשורתיים, וזו התוצאה.
ובעצם, זו התוצאה
כשמפקידים סדרה כל כך חשובה בידי אמיר אורן.
* היסטוריית פפראצי – בתגובה על ביקורתי על הרצאתו בכנס מחקרי גליל,
מתעקש מתתיהו מייזל ("חדשות בן עזר" 19.4.17) לאושש את התזה המופרכת שלו,
כאילו ישראל תקפה את סוריה במלחמת ששת הימים בשל שאיפתו של דדו למלחמה בגזרתו, כדי
שיוכל להתמנות לרמטכ"ל, באוסף אנקדוטות.
לצד אותן אנקדוטות,
ישנן כמה עובדות, כנראה לא כל כך חשובות, שמייזל לא ממש מתייחס אליהן, ובכל זאת אני
מתעקש להציג אותן, כי מי יודע, אולי גם הן קשורות איכשהו להחלטה הישראלית לכבוש את
הגולן.
למשל, העובדה שהסכם
שביתת הנשק בין ישראל לסוריה מ-1949 הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18
השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים. או העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו
מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים. או העובדה הזניחה שסוריה ניסתה
לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן. איזו חשיבות יש לעובדה שסוריה שוב
ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת
גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת? או לעובדה שבארבעת הימים הראשונים
למלחמה סוריה הרעישה ללא הפסק את כל אזור הצפון ואף שלחה את צבאה לשני ניסיונות
מחטף ביישובי עמק החולה. הרי מעשי התוקפנות הללו הם שחייבו את ישראל לצאת למלחמה
ולשנות את המצב מן היסוד.
אבל אלה זוטות. מה
שחשוב הוא איזו שמועה על כך שמישהו אמר למישהו משהו על משהו או על מישהו. או לא.
* סורפרייז - ניקח כדוגמה את האנקדוטה של מייזל על כך שדדו
ביקש ממרים אשכול את הבניאס כמתנת יומולדת. אולי זה נכון. נו?
הרי אין זה סוד
שדדו דחף לשחרור הגולן. הרי הוא הכיר טוב מכולם את המציאות שקדמה לששת הימים,
כשהגולן היה בשליטה סורית, והוא ידע היטב עם מה ייאלץ להתמודד אם חלילה אחרי
המלחמה המצב יחזור לקדמותו.
יתכן שבצאתו מפגישה
עם אשכול, פגש את אשתו ואמר לה בחיוך את המשפט הזה. ואו!
הבה נראה מה יכול
היה להפוך את פיסת הרכילות הזאת לבעלת משמעות היסטורית. מייזל היה מביא לנו תיעוד
משיחתה הדחופה של מרים אשכול עם בעלה, שבה הציגה לו את בקשת יום ההולדת של דדו.
אשכול היה מכנס
למחרת בבוקר את ממשלת ישראל לישיבה דחופה, במתכונת ועדת השרים לענייני ביטחון, ופותח
אותה במילים אלו: "חברים יקרים! בעוד חודשיים וחצי, ב-27 באוגוסט, יחגוג מפקד
פיקוד הצפון דוד אלעזר, הלא הוא מיודענו דדו, 42 קייצים. הוא מיהר, ורמז לאשתי מה
המתנה שהוא מבקש ממני – את הבניאס.
חשבתי שנעשה לו
הפתעה כפולה ומכופלת. לא רק הבניאס, אלא כל הגולן, עד החרמון וקונייטרה. סורפרייז!
מה דעתכם?"
ההצעה התקבלה פה
אחד.
היסטוריוגרפיה
במיטבה.
* ביד הלשון
אוד מוצל מאש – כינוי מקובל לתיאור שורדי השואה, הוא הדימוי
"אוד מוצל מאש". הדימוי מדויק, אך אותם שורדים הם כאודים שניצלו מתוך
התבערה הגדולה, שכילתה את יהדות אירופה.
המקור לביטוי הוא
מספר זכריה, פרק ג. מתואר בו משפט בפני האלוהים של יהושע, הכהן הגדול.
"וַיַּרְאֵנִי
אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן
עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע,
הכהן הגדול, בפני האלוהים.
מהו כתב האישום? מה
העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד
אותו רגע "בְּגָדִים צֹּאִים" = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?
הקטגוריה נמחקה
מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהייתה קטגוריה. ואנו גם
יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.
"וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ
הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". אלוהים גוער בשטן,
אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ
את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.
אלוהים גוער בשטן,
על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות בשל זהותו.
יהושע הוא
"אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה.
לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי
נישאֵר?
ומהו אוד? פירוש
הרב עדין שטיינזלץ: גזיר עץ שכבר החל להישרף.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
