התורה היא תורת חיים. היהדות מקדשת את החיים ורואה במוות טומאה.
דווקא מתוך תודעה זו, בולט בייחודו, ולטעמי ביופיו ובחכמתו, מזמור מט.
זהו מזמור הגותי, שלכאורה עוסק במוות, אך למעשה מאתגר ומגדיר, באמצעות המוות, את החיים.
המשוררים משתמשים ברִיק של המוות, כנייר
לקמוס להגדרת ערך החיים, להגדרת סדרי העדיפויות בחיים, להגדרת המטרות שלמענן ראוי
לחיות.
הם מגדירים זאת הן על דרך השלילה והן על דרך החיוב. מי הם המשוררים?
בני קורח. בתודעה שלנו, המאפיין את קורח הוא עושר מופלג. "עשיר כקורח",
אנו אומרים. בני קורח, שראו כיצד אביהם מת באחת, ולא נותר דבר מרכושו, יוצאים בראש
ובראשונה נגד רדיפת הבצע, ומציבים מולה מסר של שוויון.
הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב
עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ; אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ. וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם, וְחָדַל
לְעוֹלָם. אין סכום כסף בעולם שניתן לשחד בו את המוות, כדי שידחה מעט את בואו.
אם כן, לשם מה המאמץ?
מלכתחילה מגדירים המשוררים את שירם כעוסק בנושא האוניברסלי ביותר.
המוות שייך לכולם. ולכן השיר העוסק, לכאורה, במוות, מעניין את כולם. בפתיחתם
המליצית מזמינים המשוררים את קהל המאזינים: "יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן". מול
המוות, אין הבדל ביניכם. אתם שווים.
אולם מה זה משנה? אם המוות הוא ריק,
והיהדות מקדשת את החיים, ניתן לראות בצבירת הרכוש את טעם החיים, גם אם הם חסרי ערך
ברגע המוות.
אך, כאמור, השיר אינו עוסק באמת במוות,
אלא מגדיר באמצעות המוות את ערך החיים. ולכן, להבדיל מחוסר הערך ברכוש ובבצע, יש
דברים שיש להם ערך, והביטוי לכך הוא שאין הם מתים עם גופו של האדם. אלו הם מעשיו
הטובים. אלה הם דברים שלמענם ראוי לחיות, שראוי להקדיש להם את החיים.
אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, כִּי
יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ. כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו
כְּבוֹדוֹ. כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ, וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ.
תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו, עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר. בניגוד לעושר ולכבוד
החיצוני, שאין להם ערך ולכן הם נמוגים עם גופו של האיש, לא כן מעשיו, שיש בהם
ברכה, כלומר תרומה לכלל, לזולת. המעשים האלה יברכו את נפשו של האדם, כלומר יביאו
ברכה לנפש שלו, למה שנשאר אחרי מותו – זכרו, מורשתו. הטוב שהשפיע על העולם ימשיך
ויתקיים, כי הוא דבר בעל ערך.
ואילו מי שיעסקו ברדיפת בצע, כבוד
ויוקרה, אינם מבינים את משמעות היותם בני אדם, ובכך הם אינם מיישמים את המתנה הגדולה
שקיבלו בעצם היותם בני אדם – את מותר האדם מן הבהמה. אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל
כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.
* 929