הבלוג של אורי הייטנר

המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות חד וקשה; כמעט בלתי אפשרי. תעצומות נפש רבות נדרשות, כדי להתייחד עם זכר הנופלים בצלן של חגיגות העצמאות, וכדי לשמוח שמחה אמתית על עצמאותנו, בצל היגון והצער על הנופלים. אך החיבור בין שני הימים הללו נכון וראוי, בשל הזיקה העמוקה בין מהותם.

ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את  עצמאות מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיום המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים.

זו מהותו של יום הזיכרון. המשפחות השכולות אינן זקוקות ליום זיכרון. יש להן 365 ימי זיכרון בשנה. היום הזה קיים בעבור החברה הישראלית, כיום לאומי של התייחדות עם הנופלים. אולם להורים השכולים יש נחמה מסוימת, בכך שעם שלם מתאחד, יום בשנה, מניח בצד את המחלוקות בתוכו, וזכר הנופלים והיגון על אובדנם, פועם בלבות כולנו, כפעום לב אחד.

וכה מצער, שבשנים האחרונות קדושתו של יום זה חוללה במפגנים פוליטיים פלגניים, רדיקליים ופרובוקטיביים.

תחת שם החיבה "אלטרנטיבי", נעשה ניסיון ליצור יום זיכרון אחר, החותר תחת מהותו ומשמעותו של יום הזיכרון, וממיר את ערכיו בערכים הפוכים.

מבקרת טלוויזיה צופה בתכניות יום הזיכרון, וכותבת ש"הכל שקר", מלבד ראיון עם אב שכול שהתפרץ לנאום ראש הממשלה. למה שקר? כי האובדן הוא "אלוהי הכיעור". כל דיבור על הקרבה, על "ציוו לנו את החיים", על גאווה באנשים שהלכו ראשונים, שנשאו את עמם עלי שכם – כל אלה "מליצות ריקות", על פי הטרנד. כל מהותו של יום הזיכרון הוא שקר, ולכן יש להמירו במהות הפוכה.

המהות ההפוכה באה לידי ביטוי בטקס זיכרון משותף לישראלים והפלשתינאים שנהרגו בסכסוך. את מקום הסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי בהתייחדות עם זכר הנופלים למען המדינה ובהזדהות עם משפחותיהם, תופסת סולידריות אחרת, עם "קורבנות השנאה" משני הצדדים. יחס שווה למי שנפל במלחמה על קיומה של מדינת ישראל ולמי שנהרג במלחמה נגד קיומה; למי שנפל בהגנה על אזרחי ישראל ולמי שנהרג בניסיונו לפגוע בהם; למי שנרצח בפיגועי טרור ולמי שרצח באותם פיגועים.

טקס כזה כמוהו כזריית מלח על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר בחברה הישראלית, מתוך חוסר התחשבות בכאב שעצם קיומו מסב לכל כל הרבה אנשים בתוכנו. ופוליטיקאים מפמפמים את האירוע ומעלים אותו על נס, מתוך שיקול ציני, זר.

פרובוקציה גוררת פרובוקציה, קיצוניות גוררת קיצוניות, ועל הטקס עטו בחדווה, כמוצאי שלל רב, הזועמים המקצועיים, אנשי הימין הרדיקלי, "הצל", בן גביר ושכמותם. ויום הזיכרון, שבו השכול ניצב מעל השסעים והמחלוקות, הופך לזירת התגוששות אלימה בין הקיצונים המושכים את החברה הישראלית לשיח קצוות מתלהם.

הכאב והגאווה המאפיינים את היום הזה מושלכים לקרן זווית, ואת מקומם תופסים העמקת השסע, הפלגנות והציניות.

הבה נחזיר את יום הזיכרון לייעודו – יום התייחדות לאומי עם הנופלים על תקומת ישראל. 

* "ישראל היום"