לפני חודשים אחדים נערך מפגש של הכיתה
שלי מבית הספר "בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנים. לאחר המפגש המרגש
כתבתי רשימה שאותה סיימתי במילים אלו: "הייתה זו חוויה יוצאת מן הכלל. רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי
בכיתה לא באה למפגש".
חלפו מספר שבועות עד שהבנתי מדוע עליזה לא השתתפה במפגש. היא חולה
בסרטן, במצב קשה מאוד. יצרתי עמה קשר, והיא הגיבה, בדומה לפניה של חברים נוספים,
שהיא אינה יכולה להיפגש כרגע. כשהיא קצת תתחזק, היא תשמח. הבנתי שהיא במצב סופני,
ומעדיפה שלא נראה אותה במצבה הנוכחי, ושנזכור אותה בבריאותה.
היום ליווינו את עליזה, שבעשרות השנים האחרונות נקראה ליזי, לדרכה
האחרונה.
****
עליזה הייתה חברת נעורים, חברה קרובה מאוד שלי. היינו חברים אישיים
קרובים. והיינו חלק מחבורה קסומה – שכבת "ארבל" בצופי ר"ג, ובחבורה
מצומצמת של הגרעין הקשה של השכבה.
למדנו באותה כיתה וישבנו זה לצד זו כל שעות הלימודים. אחרי הצהרים
ובערב היינו יחד בצופים. וכמעט בכל יום ביקרתי אצלה ואם לא - שוחחנו ארוכות
בטלפון. היינו חברים קרובים מאוד, חברי נפש.
זו הייתה חברות אפלטונית. לכאורה, חפה מרומנטיקה. לכאורה, כיוון
שהייתי מאוהב בה. ובכל יום החלטתי שהיום אפתח את לבי ואספר לה, ובכל יום לא העזתי.
התחברתי אז מאוד לשירו של מתי כספי, למילותיו של פיכמן, "יום יום
אני הולך למעונך", שהיטיב לבטא את תחושותיי.
יום יום אני הולך למעונך
ומילה על שפתי חרדה
בטרם עוד תוגד המילה
ואם תוגד יום אחד מי ידע
מי ידע.
יום יום על הדרך למעונך
אור אושרי על ראשי לוהט
ובשובי לי ילאט כוכבי
וכמוס סוד עצבו רועד יום יום.
יום יום אני הולך למעונך
ואלייך לא גונב עוד דבר.
למה יום יום המילה על שפתיי חרדה? אולי מביישנות. ואולי כיוון שהיה בה
משהו מסתורי, לא מובן, לא מפוענח.
עליזה הייתה כל כך מוכשרת, כל כך חכמה, כל כך יפה – יופי נדיר, מיוחד,
יוצא דופן.
והיא הייתה מוסיקאית מוכשרת, שניגנה על גיטרה, פסנתר, חליל צד, כתבה
והלחינה ושרה כל כך כל כך יפה.
היו לנו תחומי עניין משותפים, שהיו הבסיס לקרבתנו – אהבת ספר,
היסטוריה, מוסיקה, שירה; אהבת העברית, המילה הכתובה, הכתיבה.
****
במהלך הצבא נפגשנו מפעם בפעם, בעיקר כיוון שהייתה חברתה הקרובה, עד
יומה האחרון, של בת גרעין שלי, נילי. לאחר הצבא נפגשנו פעם או פעמיים, והקשר ניתק.
היא גרה במרכז, אני בצפון הגולן, כל אחד חי את חייו, בנה את משפחתו.
אבל תמיד זכרתי אותה, וחשבתי שמתישהו אנו חייבים להיפגש.
המתישהו הזה קרה לפני ארבע שנים. כשהיינו בני חמישים, נערך מפגש מקסים
ומרגש של שכבת "ארבל". חלק מן החברים הם חבריי הטובים עד היום, ועם
אחרים לא הייתי בקשר בכל השנים. המפגש היה ערב של אושר גדול.
כל כך שמחתי לפגוש את עליזה. כל כך שמחתי לראות שהיא נשארה כל כך יפה.
שוחחנו ארוכות.
ומאז לא נפגשנו עוד. היום נפרדתי ממנה.
גם היום, היה כיף לפגוש שוב את החברים משכבר, להחליף זיכרונות, לספר
שוב על המסע המיתולוגי לסיני, על הטיפוס הלילי על הארבל, על מחנה העבודה ביראון.
והיה עצוב, עצוב, עצוב.
זו לא הפעם הראשונה שאנו נפגשים בבתי קברות. אולם עד היום זה היה
בהלוויות של הורינו, כבדרך הטבע.
היום עליזה עשתה לנו את ה"סיפתח". כל כך מוקדם. מה בוער? אי
אפשר להמתין עוד שלושים, ארבעים שנה?
****
כמה זיכרונות על עליזה.
* יום ההולדת ה-17 שלי ושל חברי הטוב איציק פרג'ון, חברי הצעיר, שנולד
יום אחריי. מסיבה בביתי, בליל שבת. אמי אפתה שלל עוגות מגוונות, שהחבר'ה כל כך
אהבו, והוריי הסתלקו מהבית, יצאו לבלות.
כשחזרו הבייתה, אחרי 1:00, מצאו חבורת נערות ונערים יושבים ושרים שירה
חרישית ויפה אל תוך הלילה. ובמרכז החבורה, שופעת קסם אישי, עליזה והגיטרה, מנגנת
ומובילה את השירה.
אמי הייתה מוקסמת. וסיפרה בגאווה לכל חברותיה על הפלא, של החבורה היפה
הזאת.
* בחנוכה נהוג היה לערוך בשבט צופי רמת גן פסטיבל זמר לשכבות הבוגרות,
הכל על טהרת היצירה העצמית – המילים, הלחנים, הנגינה והשירה.
לפסטיבל של 1979, כתבתי את השיר "עולם סטנדרטי". עליזה הלחינה
ושרה, בליווי גיטרה בלבד, בקולה היפה.
מה שרציתי לראות פה
לא היה מעולם.
חשבתי שיש אנשים אחרים
אך ראיתי שדומים הם כולם.
רציתי לראות את האיש
שהצמיח שלוש רגליים
עין על מצח
עין על סנטר
והרבה שערות על השיניים.
שום דבר חדש לא מצאתי
בעולם כל כך סטנדרטי
האנשים דומים הם כולם
אני מתחיל להשתעמם מהעולם,
האנשים דומים הם כולם
אני משתעמם מהעולם.
האם רק האנשים פה
דומים הם זה לזה
שאלתי את עצמי שאלה כה טיפשית
אך עצמי לא ענה לי על זה.
יצאתי אל המרפסת
הצצתי אל הרחוב
ראיתי שגם הבתים הם דומים
מטבח, חדר שינה וסלון.
שום דבר חדש לא מצאתי
בעולם כל כך סטנדרטי
האנשים דומים הם כולם
אני מתחיל להשתעמם מהעולם,
האנשים דומים הם כולם
אני משתעמם מהעולם.
הלחן היה יפה מאוד, מיוחד מאוד, ספק אם המילים ראויות לו.
השיר לא זכה באף אחד משלושת המקומות הראשונים, אך מביני המוסיקה אמרו
שאהבו אותו במיוחד.
עליזה אמרה מראש, שזה לא שיר שנועד לנצח בתחרות, כי הן המילים והן
הלחן אינם מספיק מיינסטרים-רומנטי. והיא צדקה.
* טקס יום ירושלים בבית הספר "בליך", 1979. עליזה עלתה על
הבמה, עם הגיטרה, ושרה את שירו של אלתרמן "על אם הדרך עץ עמד".
בית הספר "בליך" היה בית ספר ענק, מאות רבות של תלמידים.
וכשהיא שרה את השיר, הייתה דומיה מוחלטת ודרוכה. "עוף לא צייץ". ואני
ישבתי פעור פה, ותליתי בה עיניים מעריצות וגאות.
****
היום נפרדנו מעליזה – ליזי.
כל כך צעירה, בת 54.
ושלוש בנותיה כל כך יפות! איך לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
