הבלוג של אורי הייטנר

את משמעותו העיקרית של הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, ניתן להבין באמצעות תרחיש חלופי לאותה מלחמה. על פי תרחיש זה מלחמת ששת הימים נפתחה בהפתעה נוסח מלחמת יום הכיפורים. אזעקות פילחו את האוויר בשעה 14:00 בצהרים, וצבאות מצרים, סוריה וירדן פלשו למדינת ישראל.

צבא סוריה גולש ממורדות הגולן וכובש במבצע בזק את עמק החולה ועמק הירדן, את קריית שמונה, חצור וטבריה ובחלוף שעות אחדות מתחיל להעפיל לעבר צפת. רק הזרמה מיידית של כוחות המילואים יכולה לבלום את הפלישה, אך כאן יש בעיה.

באותה שעה פלש צבא ירדן לישראל, ובתוך חצי שעה הגיע לים בנתניה ובראשל"צ וביתר את מדינת ישראל לשלושה חלקים. אין אפשרות להזרים כוחות מגוש דן לנגב ולגליל המותקפים, וגם אין בכך טעם, כיוון שהמשימה הראשונה היא להגן על גוש דן, מרכז האוכלוסיה האזרחית, שהותקף בידי הלגיון הירדני.

נעצור כאן את תרחישי הבלהה. אומר רק, שמדובר בתרחיש ריאלי בהחלט. עובדה, הוא קרה שש שנים מאוחר יותר, אולם במציאות אחרת לגמרי, מציאות חדשה שהיא התוצאה הישירה של מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה מאז הקמתה, גבולות בני הגנה.

בספרו "מסך של חול", שבע שנים לפני ששת הימים, כתב יגאל אלון ש"מבחינה גיאו-אסטרטגית תופסת ישראל את מקומה במפת המזרח הערבי כמובלעת, המכותרת כיתור יבשתי מלא ומאוימת בהסגר ימי חלקי או שלם". שמו של הפרק הוא "מדינה בגבה לים", והפרק מתאר את המציאות הזאת. את המציאות המסויטת והרעועה הזאת שינתה מלחמת ששת הימים, שהוגדרה בצדק, בפי יגאל אלון, "השלב האחרון במלחמת השחרור".

במלחמת ששת הימים, לראשונה, ישראל מיצבה עצמה כגורם יציב ובר קיימא בנוף המרחב, לא עלה נידף, לא מדינת חוף זעירה נטולת גבולות בני הגנה. זה המסר שהעניקה המלחמה לאזרחי ישראל, לעם היהודי, למדינות ערב ולעולם. ההישג הזה שינה את מצבה ומעמדה של ישראל, מכל הבחינות, כולל מעמדה הבינלאומי, והציב אותה במקום אחר לגמרי. הגבולות בני ההגנה של מלחמת ששת הימים, הירדן ורצועת התלים בגולן, הם הכרח קיומי לעתידה של ישראל עד היום.

הישג נוסף, הוא השליטה על מקורות המים של ישראל. כזכור, הסורים ניסו בשנות השישים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל. תוצאות מלחמת ששת הימים הסירו את האיום הזה מעל הפרק.

עוד הישג, הוא השיבה לחבלי ארץ ישראל שהיו בידי האויב ופתיחתם להתיישבות ישראלית. לא לשם כך יצא צה"ל למלחמה. אנו הסתפקנו בגבולות החלוקה, אך האויב שסרב לקבל נוכחות יהודית כלשהי נלחם בנו, הרחבנו את גבולות המדינה, ודבקנו בהם. אנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק, אך הותקפנו שוב, וחבלי ארץ ישראל ששחררנו, הם שלנו בזכות. ובראש ובראשונה – ירושלים.

לצד ההישגים, יצרה המלחמה בעיות חדשות. בראש ובראשונה, הבעיה הדמוגרפית, המאיימת על הרוב היהודי בישראל. לכן, הוצעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים תכנית אלון, ולאחר מכן תכניות נוספות ברוחה, לפשרה טריטוריאלית, השומרת בידי ישראל את הגבולות בני ההגנה ואת האזורים הריקים ופנויים להתיישבות, ומשאירה את האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית כקלף למיקוח במו"מ על הסדר שלום. מדיניות ההתיישבות בשנים הראשונות לאחר המלחמה הייתה ברוח תכנית אלון ואפשרה את עיצוב הגבול על פיה.

ההתיישבות המאסיבית מחוץ לקווים אלה, הפכה את יישום הפשרה הטריטוריאלית לקשה יותר, אך היא עדיין אפשרית. הקמת הרש"פ בעקבות הסכם אוסלו, שמה קץ לשליטה הישירה שלנו על האוכלוסיה הפלשתינאית, ובכך יצרה הפרדה ברוכה בין העמים. אמנם הסכם אוסלו נכשל לחלוטין ביומרה לקדם את השלום ואף הביא לשפיכות דמים חסרת תקדים. אולם אין להתעלם מן ההישג שבעצם ההפרדה שנוצרה עם הקמת הרש"פ.

בעיה נוספת, שהיא תוצר של מלחמת ששת הימים והיא הולכת ומחריפה, היא התערערות הקונצנזוס הלאומי. הדבר נגרם הן כתוצאה ממדיניות התיישבות חד צדדית, לא מתוך הידברות לאומית ולא בדרכי הסכמה לאומית, בידי ממשלות הליכוד, והן כתוצאה מההקצנה החריפה בקרב השמאל הישראלי, לעמדות המציגות את ישיבתנו בחלקי א"י כ"כיבוש", קידוש "הקו הירוק" וקריאה לנסיגה הכרוכה בוויתור על גבולות בני הגנה ואף זליגה למחוזות האיומים והנוראים של פוסט ציונות.

הקרע בעם, השסע המחנאי בין "שמאל" ו"ימין", שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית, אלו היום הבעיות העיקריות המאיימות על החברה הישראלית. למרבה הצער, אין היום הנהגה מלכדת, המנסה להעצים מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ובמקומה יש הנהגות המלבות את העימות והקרע. התמודדות עם המשבר הזה ועיצובה מחדש של ההסכמה הלאומית – זה האתגר המרכזי של ישראל, בעשור השישי לאחר המלחמה.

* "הזמן הירוק"