הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה של העמקת הקרעים והשסעים בעם, של הקצנה בין מחנות והיגררות המחנות אחרי הקצוות שלהם, של שנאה ובוז ליריבים – עצם הדיאלוג המכובד והתרבותי שקיימו ביניהם עמוס עוז ודרור אידר, הוא משב רוח מרענן, והזדמנות לשיח מחודש, שיח בינינו לבין עצמנו, של בירור אמתי וניסיון לגבש הסכמות. אני מעריך את יוזמתו של עמוס עוז "לדפוק על הדלת של 'ישראל היום' ", כהגדרתו. אני מכבד את הושטת היד ומקווה שהיא תפגוש יד אחות.

ודווקא מתוך אותו כבוד ואותה הערכה, הנובעת בראש ובראשונה מהערכתי הרבה לעוז כסופר, אפנה אליו מספר שאלות, שהתעוררו בי למקרא דבריו. אני רואה לנכון להציג לו אותן, דווקא כיוון שבראיון הוא לא חשש גם להודות בטעויות ולהכות על חטא; למשל על דברים שאמר בעבר על המתנחלים, ועל הכללות על כלל המתנחלים של דברים הנכונים רק לגבי הפלג הכהניסטי.

ארבע שאלות אפנה לעמוס עוז.

א. בבואך לנהל שיח עם יריביך, אתה מציין שאתה בא עם הצעה. "חברים, תקשיבו, יש לי הצעה. קבלו, לא תקבלו, תקבלו חלק, לא תקבלו כלום, אבל תגידו, עמוס עוז פותח את פיו ... מפני שיש לו הצעה".

מכובד ומקובל. אולם האם אתה מוכן לכך שהדיאלוג יהיה על שלל הצעות, לא רק על הצעתך? האם אתה מוכן לדון באותו כובד ראש, על הצעתם של הדוגלים בשלמות הארץ? האם אתה מוכן לדון בפתיחות על הצעתם של הדוגלים בפשרה טריטוריאלית (נסיגה לקווי 67' אינה פשרה)? האם אתה מוכן לדון בהצעתם של המתיישבים ביו"ש?

ב. שוב ושוב הבעת, בשיחה, את העלבון מהדה-קרדיטיזציה לאהבת ישראל ואהבת היהדות שלך, מצד יריביך. הדבר שהכי מפריע לך, לטענתך, הוא אותה דה-קרדיטיזציה. "הענין הזה של מי יותר אוהב את ישראל הוא עלבון נורא. מה, יש רק דרך אחת לאהוב את ישראל?"

אתה צודק באמירתך זו. עלבונך מוצדק והתביעה להכיר באהבתך את ישראל נכונה.

אך האם נתת דעתך אי פעם, לדה-קרדיטיזציה הטמון במושג "מחנה השלום", שאתה הבולט בדובריו, ובהטלת הספק ברצונם הכן והאמתי של יריביך בשלום? מה, יש רק דרך אחת לאהוב שלום ולרדוף אותו? האם כאשר חבריי ואני נאבקנו נגד נסיגה מהגולן תחת הכותרת "שלום עם הגולן", קיבלת את רצוננו הכן והאמתי בשלום עם שכנינו הקרובים, מעבר לגדר, על בסיס כיבוד ריבונותן ושלמותן של שתי המדינות, בגבול הקיים?

והאם אין יותר מקורטוב של עזות מצח לדבר בשם "מחנה השלום" ולהטיל דופי בשאיפת השלום של יריביך, כאשר הדרך להגיע לשלום שנוסתה בשנות ה-90, הביאה דווקא לשפיכות דמים חסרת תקדים?

ג. אני מכבד מאוד את השקפת עולמך הפוליטית, עליה אני חלוק, אבל כדי לקיים דיאלוג מקדם, ראוי לבסס אותו על עובדות אמת. עם יד על הלב – אתה באמת רואה בישראל ובאש"ף אשמים בכישלון תהליך אוסלו? האם האשמתך השווה את ערפאת ואת רבין ופרס בכישלון, היא כנה? נדמה לי שיש כאן ניסיון לייצר "איזון קדוש" בכל מחיר, אלא שהניסיון הזה אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות.

בהסכם אוסלו ישראל התחייבה להכיר באש"ף, לאפשר לערפאת וארגונו להיכנס לתחומי יהודה, שומרון ועזה ולהקים בהם את הרשות הפלשתינאית ולסגת מעזה ומיריחו תחילה. תמורת אלה, התחייב אש"ף להפסיק את המאבק המזוין. ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים – לא זו בלבד שלא הפסיקו, אלא שהם החריפו והחמירו את הטרור והביאו אותו לממדים חסרי תקדים. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב', שבו התחייבה לסגת מכל ערי יהודה ושומרון ואזורים נוספים ולהעבירם לידי הרש"פ. בתמורה, התחייבו הפלשתינאים למה שכבר התחייבו שנתיים קודם לכן והפרו את התחייבותם – הפסקת הטרור. ושוב, ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים החריפו והסלימו אף יותר את מתקפות הטרור הרצחני.

לנוכח עובדות אלו, איך אתה מצפה ליחס רציני לטענה ש"שני ההורים של אוסלו לא אהבו אותו מהרגע הראשון ולא התכוונו אליו ברצינות"? כאשר המעשים כה חד משמעיים – מה הטעם בהיפותזות על הכוונות?

ד. האם לנוכח השינויים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, בשנים האחרונות, אתה מסוגל להטיל ספק בתמיכתך הנחרצת והנלהבת בנסיגה מהגולן ולהודות בטעותך?

* "ישראל היום"