* ברוטלי, ציני ומכוער - האופן הברוטלי, הציני והמכוער שבו נגדעו שידורי רשות השידור,
בהודעה מעכשיו לעכשיו, היא סמל לכל התנהלות הפארסה של רשות השידור והתאגיד, שכל
כולה ניסיון של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל, כחלק מהאובססיה המטורפת
שלו בנושא התקשורת, בעיות האגו שלו והשתלטנות שלו.
* אספסוף – חגיגות השמחה לאיד ברחבי הרשת בנפול רשות השידור, הן עדות להצלחת
ההסתה רבת השנים נגד הרשות ועובדיה; השקרים וההשמצות, הדה-לגיטימציה
והדה-קרדיטיזציה (כולל מצד עמיתים בתקשורת). היא גם מוכיחה כמה קל להפוך אנשים
לאספסוף.
* גחלת השידור הציבורי – מלכתחילה, לא הייתה כל סיבה לסגור את רשות השידור, במיוחד לאחר
שנבנתה לרשות תכנית הבראה כואבת, אך בהסכמה. זמן קצר לאחר ההסכמה על התכנית,
הנחיתו יאיר לפיד וגלעד ארדן בתמיכתו וגיבויו של נתניהו, את סגירת הרשות והקמת
תאגיד השידור. התנגדתי לתכנית וביקרתי אותה, אך משיצאה לדרך, ייחלתי בכל לבי
להצלחתה, כתקווה של השידור הציבורי. ואז נתניהו שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן
למסע החרבת התאגיד, לאחר שבוצע וידוא הרוגה לרשות השידור. נתניהו זייף דמעות תנין
על עובדי רשות השידור, וכמעט טלטל שוב את המדינה לבחירות מיותרות בשל האובססיה
שלו.
כעת, למרות הכל, אני נושא תקוות בתאגיד "כאן" ובתאגיד
החדשות. נכון, הם יוצאים לדרך מרוטים וחבולים. אבל אני מאמין שהם יישאו את גחלת
השידור הציבורי. סביר להניח שנתניהו ועושי דברו יעשו הכל כדי לחבל בתאגיד, אבל הוא
ימשיך לקיים כמיטב יכולתו את תפקידו. ובסופו של דבר, שלטון נתניהו אינו נצחי.
מתישהו יהיה כאן ראש ממשלה אחר. יתכן שהוא יהיה ממפלגתו של נתניהו, אולי ממפלגה
אחרת. אבל יהיה אשר יהיה – הוא לא ימשיך בדרכו להרס התקשורת החופשית בישראל. אני
מאחל הצלחה לתאגיד.
* פס הקול של חיינו, פס הקול של חיי – לא אחת מתחתי ביקורת על שידורים אלה או אחרים בטלוויזיה הישראלית
וב"קול ישראל", אך תמיד הייתה זו ביקורת נקודתית, מלווה בהערכה גדולה.
רשות השידור היא פס הקול של חיי, משחר ילדותי. תמיד הייתי
"חיית" אקטואליה. מאז היותי בכיתה ג'. ומאז ועד היום סדר העדיפויות שלי
היה: במקום הראשון העיתונות הכתובה, אח"כ הרדיו ורק בסוף הטלוויזיה.
תמיד קמתי עם "הבוקר הזה", חזרתי מבית הספר ל"בחצי
היום" ובערב אהבתי להקשיב ל"היום הזה – אנשים, מאורעות וחדשות".
וכילד, כמובן, "היום בספורט" והתכנית האהודה עליי באותן שנים,
"שירים ושערים". אפילו ל"פרקי היום בתנ"ך" אהבתי להאזין.
בשבת בבוקר - פינתו של עזריה אלון "נוף ארצנו", שאבא שלי מעולם לא
החמיץ, ואני אתו, ואח"כ "יומן השבוע".
ובטלוויזיה – "מבט לחדשות", "השבוע – יומן
אירועים", "מבט ספורט", "מהר יותר, גבוה יותר, חזק
יותר", "ניקוי ראש" המיתולוגית, "מוקד",
"בומרנג", "עלי כותרת", "טנדו", "מחפשים את
המטמון" ועוד ועוד ועוד.
בנעוריי ערקתי לגל"צ. ומתי חזרתי לרשת ב'? במלחמת המפרץ איחדו את
תחנות גל"צ ו"קול ישראל". באותם שבועות הבחנתי לאט לאט, שהטובים,
הרציניים, המעמיקים והמקצועיים יותר הם דווקא העיתונאים של "קול ישראל",
תחנה שהתנתקתי ממנה למעלה מעשור. ולאחר המלחמה, עם פיצול התחנות מחדש, התחברתי
יותר דווקא לרשת ב'. "הכל דיבורים", "עניין אחר", יומן חוץ
הנפלא בהנחייתו הידענית והעמוקה של יצחק נוי ועוד.
הקשר שלי עם רשות השידור הוא בעיקר כצרכן תקשורת, ומדי פעם גם כמשתתף
בפועל. הפעם האחרונה שבה עליתי לשידור ב"קול ישראל" הייתה בשבוע שעבר.
התראיינתי בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך, על מזמור מט בתהלים. אקטואליה
מסוג אחר. אני כותב קבוע במיזם 929 על פרקי התנ"ך. מדי יום חמישי קרן הקדישה
פינה למיזם וראיינה את כותביו. אני הייתי האחרון במסגרת "קול ישראל", אך
התכנית תמשך גם במסגרת התאגיד.
התקופה שבה הייתי בקשרים אחרים עם התקשורת כולה, ובתוכה רשות השידור,
הייתה בתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן.
* עבודתי מול רשות השידור - בשנים 1992-2001 שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בימים הקשים אך
ההרואיים של המאבק נגד הנסיגה. תפקידי היה להביא את דבר המאבק לכל אזרח בישראל,
תוך שימוש בכל אמצעי התקשורת, הכתובה והמשודרת. הגישה שלי הייתה, שהתקשורת אינה
אויב ואינה יריב, אין לי ריב עם התקשורת ואיני מקטר על התקשורת, איני "מאשים
את התקשורת". גישתי הייתה שהתקשורת היא ידיד, כי באמצעותה ורק באמצעותה אנחנו
יכולים להגיע לקהל הרחב. נכון, היו לי גם עימותים ומתחתי ביקורת, אך בסך הכל
הצלחתי להשתמש בה לצרכיי, ובהצלחה לא מועטה. עובדה, לא היה ישראלי שדברינו לא
הגיעו לאוזניו, והשפעתנו הייתה רבה.
כשנכנסתי לתפקיד, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, ובהמשך הדרך קם גם
הערוץ השני. באותן שנים יצא לי לבקר לא פעם ברחוב הלני המלכה בירושלים, ברשות
השידור. לעתים כמרואיין ב"פופוליטיקה", כמראיין אורח ב"עניין
אחר" ופעם אף כמרואיין במשך שעה בתכנית לערביי ישראל. ולא פעם השכמתי קום
וב-7:00 בבוקר כבר התייצבתי בירושלים לתכנית הבוקר.
עיקר העבודה השוטפת הייתה עם הכתבים בצפון. מדובר בקשר יום יומי,
ולעתים הטרדתי את הביפר שלהם (כלי התקשורת המתוחכם והמתקדם של אותם ימים...) פעמים
רבות ביום. הכתב של הערוץ הראשון היה מוטי עדן, שתמך בנו ובמאבקנו בכל לב. ברדיו
הכתבים התחלפו – חיים הכט, יואב אביב, יורם רועה ויואב קרקובסקי. כל אחד מהם היה
אישיות שונה. חיים הכט אהב להעשיר את הידיעות כיד הדמיון הטובה עליו, והדיוק
העיתונאי לא ממש שימש נר לרגליו. יואב אביב היה מקצועי וענייני, אך משום מה לא נוצרה
בינינו כימיה. אילן רועה היה הטוב, המקצועי, החרוץ והאמין מכולם, ונקשרו בינינו
יחסי חברות יפים, שנגדעו כשנפל על משמרתו העיתונאית, בהתקפה על שיירה בלבנון אליה
הצטרף. עם קרקובסקי היו לי עימותים בשל האובססיה שלו להציג "איזון"
כביכול בין ועד יישובי הגולן, הגוף המייצג של תושבי הגולן, לבין איזה שוחר נסיגה
שחי בגולן, והציג את עצמו כגוף אלטרנטיבי, כאופוזיציה לוועד. הבנתי שנכון להציג
אותו פעם, כקוריוז ו"אדם נשך כלב", אך הניסיון הפאתטי להשמיע שני קולות
בגולן, היה בלתי מקצועי. הסבריי, שהשלטון הוא הממשלה שמנסה להביא לנסיגה מהגולן,
ואנחנו מייצגים את ההתנגדות, והאיזון צריך להיות בין הממשלה לביננו, ולא ביננו
לבין הקוריוז, נפלו על אזניים ערלות. עם זאת, חרף חשיפת היתר שלו, קרקובסקי היטיב
להביא למאזינים גם את דברינו ואת פעולות המחאה שלנו.
כמה זיכרונות. נוצרו קשרי עבודה טובים ביני לבין שולה שמרלינג. היא
סיקרה את התנועה הקיבוצית, וכחלק מזה את מאבק קיבוצי הגולן, ומכאן היכרותנו. היא
הייתה גם עורכת חדשות. בימים ושעות שבהם היא ערכה את החדשות, ידעתי שרבים סיכויי
להכניס ידיעות ותגובות. וכך, העברתי את התגובות ישירות אליה 5 דקות לפני המהדורה,
ושמחתי לשמוע את ההודעה במלואה במהדורה.
ביוני 1994 ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המסע לא ירד מהכותרות
לאורך ארבעת ימיו. בכל יום שידרנו מתוכו בשידור חי לפחות פעם אחת, בתכניתה של שלי
יחימוביץ' "הכל דיבורים".
לאחר 19 יום של שביתת רעב (אמתית, בלי טוריטיות, רק מים) בגמלא, הגעתי
סחוט ועייף הביתה. בהגיעי הביתה קיבלתי טלפון, וביקשו שאהיה המראיין האורח בתכניתה
של דליה יאירי "עניין אחר", למחרת ב-8:00, והבטיחו לי שרוב התכנית תוקדש
לנושא. חששתי לנהוג, והסיעו אותי במונית לאולפן בחיפה וחזרה. היו אלו שעתיים, שבהן
היה לי כמעט מיקרופון חופשי, כמראיין פעיל ודעתן מאוד, לניצול הצלחה תקשורתית של
שביתת הרעב, שגם כך זכתה לסיקור מעולה.
פעמים רבות התראיינתי ליומן הבוקר – לשלום קיטל ולאחר מכן חיים
זיסוביץ'. זכורני אחד הראיונות שהיה בנושא מסוים. באמצע הראיון הייתה הפסקה להשמעת
מבזק חצי, ושם צוטטו דבריו של אחד השרים בזכות הנסיגה; דברים שהרתיחו אותי. כשחזר
אליי השידור, הנחתי בצד את הנושא שעליו הייתי אמור לדבר, ותקפתי בשידור חי, בתכנית
עתירת רייטינג, את השר (שכחתי מי האיש).
ב-1997, במלאת שלושים שנה להתיישבות בגולן, נערכו שני ימי שידורים של "קול
ישראל" מהגולן. כל התכניות שודרו מאולפן שהקמנו במתנ"ס קצרין. אני ליוויתי
את השידור כולו מטעם הוועד. בלילה הם ישנו בצימרים באורטל, ובערב ערכנו להם סדנת
יינות של יקבי רמת הגולן, ב"בזיליקום" באורטל. ובאמצע הסדנה – פצצה
חדשותית. המשטרה זימנה את ראש הממשלה נתניהו לחקירה פלילית, לראשונה בתולדות
המדינה. והעיתונאים המתוסכלים כמעט רצחו אותי, על כך שביום כזה הם נאלצים להיות כל
כך רחוקים ממרכז העניינים.
כמובן שהאירוע החדשותי חיבל ביום השידורים. חלק ניכר מהאייטימים
הגולניים לא עלו לאוויר, ורוב השידורים יוחדו לחדשות הלוהטות. ואז, באמצע
"הכל דיבורים", שעסק ברובו בחקירת נתניהו, הגיעה הידיעה על מותו של
הנשיא השישי חיים הרצוג. ושלי יחימוביץ', על סף יאוש, צעקה: "מה הוא מת לי
באמצע השידור!"
והיו כמובן גם דברים שהכעיסו. תכנית "מבט שני" שטנית, נואלת
ושקרית על הגולן, של מיכאל קרפין. ביקשנו פגישה דחופה עם יו"ר רשות השידור מוטי
קירשנבאום. הוא קיבל אותנו לשיחה, ולקראת השיחה הוא צפה בשידור. נכנסנו אליו
טעונים ודרוכים לקרב. אבל המשפט הראשון שלו הוציא את האוויר ממפרשינו. הוא סיפר שהוא
צפה בתכנית, אכן היא חד צדדית ורעה, הוא התנצל והתחייב שהדבר לא יחזור על עצמו.
הוא אישר לנו לצטט את דבריו. את שאר השיחה הקדשנו לאהבתו הגדולה – הנשרים בגמלא.
כן, רשות השידור היא פס הקול של חיי, כפי שאומרת הקלישאה, משחר ילדותי
ועד היום. אני כואב את סגירתה, ונושא תקוות שתאגיד "כאן" לא יאכזב
והשידור הציבורי בישראל לא ייעלם.
* משיח לא בא - "הארץ" באופוריה. קם להם משיח חדש. והמשיח החדש הוא נשיא
ארה"ב דונלד טראמפ. הוא האיש החזק, שנתניהו לא יוכל לעשות עליו סיבוב, שלא
יהיה נרפה מול קיצונים כמו אובמה, והוא יכתיב הסכם שלום על בסיס "חזון שתי
המדינות". "רק טראמפ יכול" – זו הכותרת המרוחה לאורך כל עמוד 3
בגיליון שבת. בכותרת הראשית נאמר ש"טראמפ נחוש". האופוריה המשיחית הזאת
מזכירה לי מאוד את האופוריה בימין לאחר ניצחונו של טראמפ, כאילו נציג מועצת
יש"ע נכנס לבית הלבן.
בשני המקרים הייתה הגזמה רבה, אך דומני שהאמת קרובה יותר לתיאורים
ב"הארץ" מאשר לחגיגות הניצחון של מירי רגב ונפתלי בנט.
* אויב משותף – אחד המאפיינים המשותפים של חוק הרדיקלים השלובים – אנשי השמאלימין
הקיצוני, הוא השנאה התהומית לצה"ל ולמפקדיו. באותו השבוע שבו התועמלנית האנטי
ישראלית עמירה הס פרסמה פשקוויל נאצה נגד קצין בצה"ל, וסימנה את ראשו
לכנופיות BDS וכיעד לפיגוע, קרוליין
גליק פרסמה מאמר שקיבל מימדים ויראליים בקרב ימנני הרשתות החברתיות, המאשים את
צמרת צה"ל בכך שהפכה את טראמפ מהמשיח של הימין הישראלי לפרו פלשתינאי. תנו
לצה"ל להפסיד.
כמובן שאיני משווה, חלילה, עיתונאית
פטריוטית כגליק (שאני מתנגד להשקפותיה הפוליטיות, אך מכבד אותה) לתועמלנית אנטי
ישראלית, התומכת אוטומטית במרים שבאויבי ישראל כעמירה הס, אבל לצערי, גליק שותפה
למתקפה הנפסדת על צה"ל, המותקף כל העת משמאל ומימין, בחוסר אחריות משווע.
(באחד הפוסטים מישהו קרא לנתניהו לדלג על כל רשימת האלופים הנוכחית,
המקולקלת, ולהציב תא"ל לרמטכ"ל הבא. יש לי רעיון עוד יותר טוב. לדלג על
עוד כמה שלבים בשדרת הפיקוד, ולמנות לתפקיד סמל שהורד לדרגת טוראי).
* למה הוא פוטר – ג'יימס קומי, ראש ה-FBI המודח, העניק לטראמפ את הנשיאות על מגש של כסף, בהודעה ההזויה על
חקירת המיילים של קלינטון, בדקה ה-90 לפני הבחירות. זה לא הפריע לטראמפ להדיח
אותו, כיוון שהוא מנהל חקירה מקצועית על המעורבות הרוסית בבחירתו. כעת הוא מחפש
מועמד לתפקיד, שיתחייב בפניו לא לחקור את הפרשה.
* מה היו אומרים היום - מה היו אומרים היום, כל אלה שמציגים את
חוק הלאום כ... גזעני / אפרטהייד / לאומני / פשיסטי ו... שכחתי משהו מארסנל
הג'יבריש הזה? על המשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ
ישראל היא מדינת ישראל".
* התנצלות – בהערה הקודמת, לצד הגזעני/לאומני וכו',
שכחתי את הסופרלטיבים החביבים ביותר - נאצים, חוקי הגזע וכו'. שיטוט קצר בפייסבוק
הזכיר לי.
* פייק היסטוריה – מלחמת העולם השניה: מלחמה שבה בנות הברית התקיפו בהפצצות נוראות את
העיר הגרמנית דרזדן. זאת רמת ההיסטוריוגרפיה של טרנד הנהי על מלחמת ששת הימים.
* התקדים הטורקי - יש לקוות שנתניהו לא יתנצל בפני ירדן על פיגוע הטרור של מחבל ירדני
בירושלים.
* אויבות הפמיניזם – אחד הנושאים המרכזיים שנגדו יוצא הפמיניזם הוא ההחפצה (או החיפצון)
של גוף האישה. אין החפצה גסה יותר מ"מצעד השרמוטות" שהפכו את האיברים
המוצנעים בגופן למכשיר תעמולה. מצעד דומה של גברים עם "החבילה" בחוץ, היה
מוגדר, בצדק, כהטרדה מינית.
כמו בכל דת, הקנאות היא האויב הגדול גם של הפמיניזם. השאלה היא האם
הרוב השפוי של הנשים תנערנה חוצנן מן הזולות הללו.
* ביד הלשון
כרכר – האקדמיה ללשון עברית מבקשת את הציבור להציע שם עברי
ל"ספינר".
זו ההצעה שהגשתי לאקדמיה: ההצעה
שלי - כִּרְכָּר. זאת הייתה הצעתו של ביאליק למילה סביבון. הצעתו לא התקבלה, אלא
הצעתו של אליעזר בן יהודה. כעת ה"ספינר" מספק לנו הזדמנות לגאול את
המילה.
שנוי במחלוקת – שאילתה שהופנתה אלי בידי הקורא ד.י.: מה משמעות המילה "שָׁנוּי",
בביטוי "שנוי במחלוקת"?
הפועל שנה, פירושו – למד. שנוי, פירושו – נלמד. כלומר הסוגיה שנלמדה,
היא במחלוקת בין חכמים. זה מקור הביטוי. היום צירוף המילים עומד בפני עצמו,
ומשמעותו: דבר מה שקיימת לגבי אי הסכמה.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
