הבלוג של אורי הייטנר

דוד כותב את מזמור נט במציאות של מצוקה נוראה. הוא מבוקש, נרדף, מבקשיו סוגרים עליו ורבים מאוד הסיכויים שיתפסו אותו ויוציאו אותו להורג. הוא חיה פצועה ורדופה.

וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר. הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל, אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ. הוא חש שרודפיו הם ככלבים המסתובבים בעיר רעבים לאכול את טרפם, בכל מחיר, ויהי מה. והטרף מסומן היטב. הוא הטרף. איזה סיכוי יש לו?

ובתוך המצוקה הזאת, אך טבעי שדוד יהיה מיואש. ולכן, כה מפתיעה סיומת המזמור.

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי, וּמָנוֹס - בְּיוֹם צַר לִי. עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה,    כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי, אֱלֹהֵי חַסְדִּי.

בתוך היאוש הזה, האיש בוחר לשיר ולרנן. שירה מתוך אמונה, המבטא אמונה. שירה הנוסכת ביטחון.

ובזכות מה ניצל דוד?

בזכות השיר.

השירה היא החיים, היא טעם החיים, ולכן כל עוד נשמה באפו של אדם, הוא לא יפסיק לשיר. וכל עוד הוא שר, הוא חי.

שירים עד כאן

הבכי והצחוק

קולות האנשים, כוכבי הזמן.

השמש והים

הלחם, העולם

המר והמתוק

וכל מה שהיה נשאיר

לחיות בתוך השיר.

(נתן יונתן).

 * 929