* מורשת השידור הציבורי –
האמירה שנאמרה השבוע שוב ושוב, על פיה רשות השידור פעלה 81 שנים, אינה מדויקת.
"קול ישראל" החל לשדר ב-14 במאי 1948. עד אותה דקה, שידר "קול
ירושלים" המנדטורי. זו תחנה אחרת, בבעלות אחרת, של מדינה אחרת. אבל התחושה
הייתה של המשכיות, כיוון שהאולפנים היו אותם אולפנים, חלק ניכר מהעובדים נשארו
והעיקר – נשמרה מורשת המקצוענות, האחריות, הדייקנות והרהיטות. יש לקוות שהמורשת
הזו תשמר בתאגידים הציבוריים החדשים, עד שבפרספקטיבה של השנים הבאות נתייחס אליה
כאל המשכה של אותה רשות.
* מבט – צפיתי
לראשונה בחדשות הערב בתאגיד "כאן" (במהדורה השניה. את ההיסטורית
הפסדתי...). אני בהחלט שבע רצון. ראשית, מעצם העובדה שהשידור הציבורי חי וקיים. על
אפו וחמתו. שנית, מגאולה אבן המקצועית ורבת הקסם. על אפו ועל חמתו. שלישית,
מדו"ח רולניק, המתאר בצורה מקצועית ומהימנה את מסלולי ההון והריכוזיות. רק
שידור ציבורי עצמאי יכול לבצע את המלאכה הזאת. בוודאי שלא התקשורת הפרטית, הנשלטת
בידי טייקונים בעלי עניין, הקשורים לסמטוחת ההון-שלטון-עיתון. הוזכר דנקנר ששלט
(גם) ב"מעריב" וכמובן, איך לא, נוני מוזס. בדיוק למטרה הזו השידור
הציבורי הוא הכרח בדמוקרטיה. רביעית, בשל הפינה החשובה: "סדר יום חברתי".
חמישית, בזכות כתבה מרתקת על הקמפיין שהוביל למהפך הפוליטי לפני 40 שנה. השתתפו בה
האנשים שעשו את הקמפיין. כשהחלה הכתבה אמרתי לבן שלי, שכמו שאני מכיר אותם הם בטח
לא הזמינו את ספי ריבלין. אבל הם הביאו אותו מודל 77', והתמוגגתי. ארכיון רשות
השידור הוא נכס לאומי אדיר, ואני מקווה שהתאגיד ישכיל לשמר ולטפח אותו. רק דבר אחד
הפריע לי. לא יכלו להיות קצת יותר מקוריים ולקרוא למהדורה בשם "מבט"?
* ספין של טראמפ - איני
מאמין לדיווחים על פיהם נתניהו ביקש מן האמריקאים שלא להעביר את שגרירותם לירושלים.
אין בכך כל היגיון. צעד כזה מנוגד להשקפת עולמו של נתניהו. צעד כזה מנוגד לאינטרס
הלאומי של ישראל. וצעד כזה גם מנוגד לאינטרס הפוליטי של נתניהו. הרי אם תעביר
ארה"ב את שגרירותה לירושלים במשמרת שלו, ייחשב הדבר בצדק להישג מדיני ממעלה
ראשונה שלו ושל ממשלתו. והוא מספיק חכם ומנוסה לדעת, שאם יפעל נגד ההעברה, הדבר
ידלוף ויפגע בו.
לכן, אני רואה בכך ספין של טראמפ, שנועד לרפד את הפרת התחייבות הבחירות
המפורשת שלו, באמצעות הפרחת שמועות נגד נתניהו.
* הנציב העליון -
הכותרת הראשית ב"ישראל היום": "כך הקפיא אובמה את ירושלים".
בכתבה דווח שבשמונה שנות נשיאותו של אובמה נבנו רק 639 דירות ליהודים בירושלים.
ואני תמה. האם אובמה היה ראש ממשלת ישראל באותן שנים? האם אובמה הוא המחליט על
בניה בירושלים?
יש לזכור – כל ההתיישבות היהודית בירושלים, ביהודה ושומרון ובגולן הוקמה
על אף התנגדותם של כל נשיאי ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל. קביעתה של ירושלים
כבירת ישראל, בדצמבר 1949 והעברת הכנסת והממשלה לירושלים, נעשתה מתוך התרסה ברורה
על עמדה תקיפה של ארה"ב נגד הצעד. סיפוח ירושלים המזרחית לאחר מלחמת ששת
הימים נעשה בניגוד לעמדת ארה"ב. חוק יסוד ירושלים בירת ישראל חוקק ב-1980 חרף
התנגדות ארה"ב, שהובילה החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון בעקבות החוק, שכללה
צעדים מעשיים נגד ישראל.
בשמונה שנות שלטונו של אובמה, ראש ממשלת ישראל לא גילה כושר עמידה,
התכופף בפני אובמה והקפיא את הבניה בירושלים, בירת ישראל.
מי היה ראש ממשלת ישראל בשנים אלו?
* מזכרת עוון – רק לפני
פחות מעשרים שנה ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן למשרפות של אסד.
* אהוד ברק במדי SS
- במאמר ביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" ב"הארץ" –
ספרים, ביטא אהוד ברק את עמדת השמאל היוני בישראל; לא את עמדת תנועת העבודה של
ב"ג עד רבין, אלא את הדרך שהוא עיצב החל מוועידת קמפ-דיוויד, בה ריסק את
הקונצנזוס הישראלי ושבר את כל הקווים האדומים שהציב רבין בנאום הפרוגרמטי האחרון
טרם הירצחו, שבו הציג את תפיסתו להסדר קבע. כזכור, ברק לראשונה אימץ את עקרון
הנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, ותמורת השארת גושי ההתיישבות
הגדולים בידי ישראל – נסיגה משטחים מקבילים בנגב. לאיזה שלום הצעתו הובילה אותנו,
רובנו זוכרים. למה "רובנו"? ראשית, כיוון שלמעלה מאלף נרצחי מתקפת הטרור
שבעקבות הוועידה, כבר אינם יכולים לזכור. שנית, כיוון שיש מי שעובדות אינן משחקות
אצלם תפקיד.
חלפו יומיים, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה ארסי נגד ברק. למה? כיוון
שבמאמרו הציג ברק את האינטרס הישראלי, על פי תפיסתו. כלומר, הוא לא הציג את ישראל
ככובשת קולוניאליסטית מנוולת, שיש לגרש אותה לאלתר מהשטח שגזלה, אלא הסביר מדוע,
לדעתו, טוב לישראל לסגת מיהודה ושומרון. וזאת הרי לאומנות גזענית. בשורה התחתונה,
הציג גדעון לוי את ברק כנאצי. " 'האיום הדמוגרפי הוא ודאי', הוא קובע. טוב
שבאירופה אין יותר 'איום דמוגרפי' יהודי. לפחות הבעיה הזאת נפתרה — כולם יודעים
איך".
* בובה זה רק בובה - אילו
שודרה בחדשות כתבה על נוער גבעות ששורף במדורת לג בעומר בובה של ערבים, אין צורך
להפעיל דמיון רב כדי לשער מה היה כתוב למחרת בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ".
ואז, סביר להניח, הייתי מסכים עם הכתוב. אבל בקסבה של מאה שערים שרפו בובה של חייל
צה"ל. ולכן בכותרת של ביקורת הטלוויזיה, שכתבה רווית הכט, נאמר שבובה היא רק
בובה, וזה היה המסר המרכזי של המאמר. וכיוון שמי שהביא את התמונות מהקסבה של מאה
שערים הוא משה נוסבאום, היא לא החמיצה הזדמנות להצליף בו על שחשף את ערוותו של
"מנהיג" שביתת הרעב, שצם בין ביס לביס של טורטית. הרי הוא שיבש את נרטיב
שביתת הרעב של לוחמי החירות, האסירים "הפוליטיים", הנהנית מתמיכה וגיבוי
נלהבים של השוקניה.
* מורשת השירות –
"ישראל היום" חושף פרוטוקולים של ישיבות בתנועת החירות לאחר המהפך
הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, לפני ארבעים שנה בדיוק. בגין מצוטט שם יותר מפעם
אחת מבהיר: "באנו לשרת. לא לרשת". כה חבל שנתניהו לא ירש את מורשת
השירות.
* גימוד בגין -
לאחרונה אני מזהה תופעה שלא הייתי ער לה: בוז עמוק ועוינות למנחם בגין, מצד מעריצי
נתניהו. הצגתו כחדל אישים, שלא הבין בפוליטיקה (אגב, לא היה בתולדות המדינה מנהיג,
משמאל וימין, שהבין פוליטיקה וידע ללהטט בה כמוהו, כרב אמן), כיוון שכאשר עלה
לשלטון לא העיף קיבינימט את כל השרות הציבורי, הקצונה בצה"ל, בשב"כ במוסד,
כמובן השופטים בבתי המשפט וכו' וכו'. כלומר, מלינים על כך שהוא ביצע מהפך ולא
הפיכה. ולכן, בגללו, עד היום (אגב 21 שנים אחרי עליית נתניהו לראשונה לשלטון)
השמאל שולט למעשה במדינה.
הדבר המוזר ביותר, הוא שאני מתרשם שחלק מן האנשים המדקלמים זאת גם
מאמינים בכך. אשכרה, מאמינים בסיפור ההזוי הזה.
כנראה שכדי להאדיר את פולחן האישיות של נתניהו, אין די בהקטנת והקנטת כל
בכירי הליכוד וכל מי שסובב אותו, כדי שלא יבלוט, יצליח חלילה ויהווה איום. אין די
בכך שהוא אינו מטפח יורש אלא רק מקטין כל מי שעשוי להיות אי פעם יורש. פולחן
האישיות של נתניהו מחייב גם גימוד כל מנהיגי העבר. פייק היסטוריה.
* לשלטון בחרתנו – מי אמר
"אלוהים לשלטון בחרתנו!" שאל אותי אהוד בן עזר - "בגין או
נתניהו"? התשובה היא: לא. אמר זאת ז'בוטינסקי, בשירו "כולה שלי"
(1937).
* פייק לאום – עמוס אריכא
רוצה להמציא לאום – לאום "ישראלי", שיחליף את הלאום היהודי באיזו עיסה
תפלה ודלוחה, חסרת זהות, נטולת תרבות, חפה מהיסטוריה, ללא מורשת ובעיקר ללא אנשים
הרואים את עצמם חלק ממנה. הרי אפילו 5% מערביי ישראל, לא יוותרו על לאומיותם
הערבית כדי להשתתף באקספרימנט הזה, ובצדק. ואפילו 5% מן היהודים בישראל לא ימירו
את לאומיותם היהודית בעבור הבל וריק.
הניסיון להלחים שני עמים, ועוד שני עמים אויבים, לעם אחד, מתאים לגולאגים
של סטלין או למהפכה התרבותית של מאו. אנו רואים סביבנו את נהרות הדם של הניסיון
ליצור לאום מלאכותי מבני עדות שונות של אותה אומה. מה תהיה תוצאת הניסיון להמציא
לאום מבני לאומים שונים?
אריכא מלין על שופטי בית המשפט העליון שדחו את העתירה המוזרה של שולמית
אלוני וחבריה לאפשר להם להגדיר עצמם בתעודת הזהות בלאומיות הבדויה הזאת. הם דחו
בצדק את העתירה, הסותרת את השכל הישר. אך לשיטתו, נניח שהרכב השופטים היה מוכה
בסנוורים ומאפשר להם את הרישום הכוזב הזה. היה לו ערך כלשהו, ששווה את בזבוז הדיו על
תעודת זהות? שלושה שופטים יכולים להמציא אומה?
העם היהודי לא שרד את כל ההיסטוריה הקשה שלו, כדי שבבואו להגשים את חזון
הדורות, הוא יאבד את עצמו לדעת כדי להחליף את זהותו בפיקציה. אבי לא עלה לארץ
ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים" כדי למצוא את עצמו במדינת הפייק-לאום.
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת
ישראל" קובעת הכרזת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם
היהודי". מהי מדינת ישראל? מדינת הלאום של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם
היהודי. העם שקם בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? ארצו של עם ישראל. ארצו של העם
היהודי. כל ניסיון לקעקע את מהותה של ישראל ולהמירה בלאום מומצא וחסר שחר, נדון
לכישלון, וטוב שכך.
ומה עם ערביי ישראל? הם אזרחים שווי זכויות במדינת הלאום של העם היהודי.
אולי פעם יהיו גם שווי חובות. הם הערבים היחידים במזרח התיכון, שהם באמת ובתמים
אזרחים, הנהנים מזכויות האזרח.
* מורשת ציונית מפוארת – הסיפור
הגדול של עליית יהודי ארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, טרם זכה להכרה שהוא
ראוי לה, כאחת מפסגות המפעל הציוני ואחת ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל.
מבחינת העולים עצמם – הם ניצלו מגלות איומה בקרב עם עוין, שונא, משפיל
ומדכא, שבקרבו חיו כבני חסות משוללי זכויות אדם בסיסיות (בניגוד לאגדה על הגלות
הנפלאה בארצות האיסלם), וזכו להיות אזרחים חופשיים במדינתם הלאומית, במולדתם
הלאומית, להגשים את חזון הדורות ולהיות שותפים במעשה הגדול של תקומת ישראל.
מבחינת המדינה – מדובר בעליה גדולה וברוכה, ליישוב זעיר וחסר יכולת קיום
לטווח ארוך, מול אויבים שלטשו עיניהם למדינה ולשטחיה. העליה הגדולה, הן של שורדי
השואה מאירופה והן של עולי ארצות ערב, העניקה למדינה הקטנה והצעירה את המסה
הקריטית של יכולת קיום. העולים הללו יישבו את הנגב והגליל במאות מושבים חקלאיים
ובערי פיתוח, שעיצבו את גבולות הארץ ורק בזכותם הגליל והנגב נותרו בידינו ולא
הוצפו במסתננים ופולשים שהיו מנתקים אותם מן המדינה, ובכך גורמים לה לאבד את יכולת
הקיום. העולים שיישבו את הנגב והגליל עשו זאת בתנאים קשים וחלוציים, כרוכים בסבל
רב, אבל הצילו את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא פחות.
הנהגת המדינה בראשות בן גוריון ראויה להערצה רבתי, על כך שכמדינה שקמה
מתוך מלחמה קשה עקב פלישת כל צבאות ערב ביום הקמתה, בניסיון להטביעה בדם; תוך כדי
מלחמה ומיד אחריה קלטה מאות אלפי עולים, הכפילה את אוכלוסייתה, הקימה מאות יישובים
לאורך הגבולות וסיפקה קורת גג לכל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה להטיל משטר צנע על
כל אזרחי ישראל. כדי לאפשר זאת ההנהגה העזה לשבור את המחסום הרגשי ולחתום על הסכם
השילומים עם גרמניה שהציל את כלכלתה מקריסה. קליטת העליה הגדולה היא הצלחה כבירה של המדינה הצעירה. אין ספק שנעשו בה
גם טעויות, אך הן בטלות בששים לעומת המעשה הגדול.
מן הראוי שהחברה הישראלית תעניק לאותם עולים את ההכרה וההוקרה שהם ראויים
להן, וטוב עשה השר בנט שהקים את ועדת ביטון ואימץ את מסקנותיה. לא עם כולן אני
מסכים, אך היא מנחילה מסר חינוכי ותרבותי חשוב ביותר.
ומה החלופה למגמה הזאת? החלופה היא הניסיון לשטוף את מוחם של נכדי אותם
חלוצים ברעל אנטי ציוני, לספר להם שהם "יהודים ערבים" שהציונים האשכנזים
ניצלו אותם מתוך התנשאות גזענית וכפו עליהם להישלח לארץ גזירה לאורך הגבולות
המדממים ולהיות אזרחים סוג ג', שואבי עצים וחוטבי מים ובשר תותחים. זה המסר של
הסרט התיעודי "סלאח פה זה ארץ ישראל" שזכה לכתבת ענק יחצ"נית, אוהדת
ונטולת ביקורת מינימלית בגיליון האחרון של "גלריה". מִחְזוּר ציטוטים
מכוערים ולעתים אף גזעניים מחוץ להקשרם ותוך פרשנות מוטה, הוא הכלי לייצור הנראטיב
הזה.
בשנת השבעים למדינת ישראל, יש להצדיע לעליה הגדולה הזו ולתרומתה האדירה
למדינת ישראל, לחברה הישראלית, ליישוב ארץ ישראל ולביטחון המדינה.
* הדחליל –
ה"הדתה" אינה אלא דחליל דוסופובי פרנואידי.
* כבוד לאומי – הפעם
האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון הייתה 1979, האירוויזיון בירושלים שבו זכתה ישראל
עם "הללויה". למה איני צופה באירוויזיון? כי זו תת רמה. אבל כפטריוט,
אני תמיד מפרגן מאוד למי שמייצג את ישראל. למשל, אני בעד כל קבוצת ספורט ישראלית
המתמודדת בחו"ל, בכל ענף ותחום. כך גם באירוויזיון. לא פעם הדלקתי את
הטלוויזיה בשעת ספירת הקולות, במתח – מה עם השיר הישראלי?
לא השנה, ולא בפעם הראשונה. כאשר זמרים ישראלים שאמורים לייצג את ישראל,
שרים בלע"ז, הם אינם מייצגים אותי. גם אם הם מצטלמים עטופים בדגל ישראל – הם
אינם מייצגים אותי. הייצוג שלי באירוע זמר בינלאומי, הוא בשפתי, שהיא שפתנו
הלאומית. מי ששר בלע"ז, כמוהו כמי שמתבייש בשפתנו, כמי שמסתיר אותה. ולכן,
כאשר הנציג הישראלי שר לע"ז, אני אדיש לתוצאות. מבחינתי הוא כמו כל נציג של
מדינה אחרת. ובמידה מסוימת אני אף מייחל לכישלונו, בתקווה שהדבר יביא לשינוי המגמה
המתבטלת הזאת, ולהחזרת העברית לבמה הבינלאומית, הנצפית בעשרות מדינות, והביאה לנו
שלושה ניצחונות.
* העץ שלי - הגיעה
לאוזניי שמועה שהעכירה מאוד את רוחי, על פיה עיריית ר"ג מתכוונת לעקור את עץ
השקמה העתיק והקסום ברח' עוזיאל 151, העץ של ילדותי. בעיניי כריתת עץ כזה היא מעשה
ברברי, אנטי תרבותי. אני מקווה מאוד שיתברר שזו שמועת שווא. אל נא תעקור נטוע!
* ביד הלשון
מחניים – קיבוץ מחניים שוכן בצפון בקעת כורזים, מצפון מזרח לחצור הגלילית ולראש
פינה.
מקור שמו של היישוב, הוא העיר המקראית מחניים.
האמת היא שיש בעיה קטנה – הקיבוץ ממש אינו בקרבת מחניים המקראית.
בתנ"ך, מופיעה העיר פעמיים. הראשונה היא
בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה.
וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם". השניה בספר יהושע: "וּמִמַּטֵּה-גָד
אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת רָמֹת בַּגִּלְעָד וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת מַחֲנַיִם
וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".
מחניים המקראית היא בגלעד, ממזרח לירדן ומדרום
לכינרת. מחנים המודרנית היא ממערב לירדן ומצפון לכנרת. אבל העיקר הכוונה.
קיבוץ מחניים הוא הניסיון השלישי להתיישב במקום –
הניסיון שהצליח. לראשונה הוקמה מחניים כמושבה ב-1898 אך ננטשה כעבור שנתיים.
הניסיון השני היה מושב עובדים שישב במקום בשנים 1916-1928. הקיבוץ הנוכחי קם החודש
לפני 78 שנים, במאי 1939.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
