ב-5-6 ביוני, תתכנס ועידת התנועה הקיבוצית לוועידתה החמישית. הוועידה
היא המוסד העליון של התנועה, המתכנס אחת למספר שנים. הוועידה הקודמת נערכה לפני 5
שנים. נושא הוועידה הוא "קיבוציונות – מאז ולתמיד". ביומה השני,
תתמקד הוועידה ביעדי העשיה הציונית של התנועה הקיבוצית. יומה הראשון של הוועידה
יוקדש לציון וחגיגת 80 שנה לחומה ומגדל ויובל להתיישבות בגולן. הוועידה תתקיים
בעין גב, וחציו הראשון של היום הראשון יוקדש לסיורים בגולן (אחד הסיורים –
בהדרכתי). אני אייצג את אורטל כציר בוועידה.
קבוצה מתוך אנשי ה"שמאל" הקיצוני בתנועה יצאה נגד קיום הוועידה
בגולן ונגד חגיגות היובל. הם פרסמו גילוי דעת בעיתונות הקיבוצית, פנו למזכירות
התנועה ותבעו להביא את הנושא לדיון במועצת התנועה, שהתקיימה ב-18.5 באפעל. גם
במועצה השתתפתי כציר מטעם אורטל.
בראשית הישיבה, המשנה למזכ"ל גיל לין תיאר את תכנית
הוועידה. בפתח הדיון, עלו בזה אחר זה מתנגדי הוועידה בגולן. אתמצת את דבריהם
בשלושה נימוקים: א. אקיבוש. ב. אקיבוש. ג. אקיבוש.
את דבר הגולן הבאנו ערן גליק ממרום גולן ואני. אף שאין זה
מקובל למחוא כפיים בישיבות המועצה, בסיום דבריי מחא הקהל כפיים, מה שמעיד על הלך
הרוח בקרב צירי המועצה.
אחרון הדוברים היה מזכ"ל התנועה ניר מאיר, שנשא דברים
נחרצים. משפט המפתח בדבריו היה: "התנועה הקיבוצית הייתה תמיד החלוץ לפני
המחנה. כך היה בדגניה, כך היה בחומה ומגדל, כך היה בי"א הנקודות בנגב וכך היה
בגולן". מילים כדורבנות. (לצערי, מזה 35 שנים התנועה הקיבוצית אינה מקימה
קיבוצים ואין בכוונה להקים ולו קיבוץ אחד, ועל כך היה לי ויכוח עם ניר מאיר,
בביקור מטה התנועה באורטל, בשבוע שעבר).
הדיון הסתיים בהצבעה. ים של ידיים התרוממו בעד הצעת המזכירות לקיים
את הוועידה כמתכונתה. מי נגד? הקומץ. לא היה אפילו צורך למנות את
הקולות, אך מספר המתנגדים היה חד ספרתי.
****
להלן נאומי במועצה:
זמן רב לא עמדתי על הבמה הזאת, אולם בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן,
הרביתי להופיע כאן כנציג קיבוצי הגולן, בפני מרכז התק"ם, ולהביא את דבר
החברים בגולן.
לא אחת שאלו אותי חבריי, למה אני מתעקש? למה אני משקיע כל כך הרבה,
בפלח קטן כל כך באוכלוסיה הישראלית, שמשקלו במשאל עם על הגולן אפסי ושתמיכת מרבית
חבריו בנסיגה כמעט מובטחת?
תשובתי הייתה, שאני מודע לכך, אך איני עושה זאת כתושב הגולן המשכנע
ציבור מצביעים, אלא כחבר קיבוץ הנאבק על נשמתה ועל דמותה של תנועתי.
כך אני חש גם היום. תושבי הגולן מצויים בעיצומם של אירועי היובל,
אירועים רבים ומגוונים, לאורך שנה שלמה. בעוד כחודש נחגוג את היובל בעצרת רבתי,
בהשתתפות נשיא המדינה, המייצג בנוכחותו את כלל אזרחי ישראל. מה כל כך חשוב לנו,
לקבל גם את הוקרת התנועה הקיבוצית?
וגם כאן, אני חש שיותר משהדבר חשוב לי כתושב הגולן, הוא חשוב לי כחבר
בתנועה הקיבוצית. בקיום הוועידה בגולן, מצדיעה התנועה הקיבוצית לקיבוץ, להתיישבות,
לרעיון הקיבוצי, לתנועה הקיבוצית, שחוללה את אחד ממפעלי ההתיישבות החשובים והמוצלחים
ביותר בתולדות הציונות, ולבטח את מפעל ההתיישבות הקיבוצית המוצלח ביותר שנוצר אחרי
קום המדינה.
מפעל ההתיישבות בגולן הוא בראש ובראשונה מפעל של התנועה הקיבוצית. הוא צמח מיוזמה של קיבוצי הגליל העליון מיד לאחר המלחמה. הוא החל
בהתיישבות חלוצי מרום גולן בעלייקה, חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה. ארבעת
היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים; הֶחלוץ לפני המחנה.
במשך כמעט עשרים שנה, לאחר קום המדינה, התנועה הקיבוצית הייתה בבצורת
התיישבותית. אף תנועה לא הצליחה להקים קיבוצים, גם לא בשעה שהוקמו מאות מושבים
בגליל ובנגב. מפעל ההתיישבות בגולן פתח עשור של התיישבות קיבוצית, בגולן, בבקעת
הירדן ובצפון ים המלח, ובאותה תנופה – גם בגליל, בנגב ובערבה. יש לתנועה
הקיבוצית מלוא הסיבות לגאווה על המפעל הזה, וכל הסיבות שבעולם לציינו ולחגוג אותו
בוועידה, המוקדשת לקיבוץ וציונות.
מפעל ההתיישבות הקיבוצי בגולן, היה של שלוש התנועות. הקיבוץ המאוחד
ואיחוד הקבוצות והקיבוצים דחפו להתיישבות והובילו אותה, אך גם הקיבוץ הארצי, הגם
שהייתה בתוכו מחלוקת, נטל בה חלק חשוב מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה,
במעשה ההתיישבותי – בהקמת שניר, גשור ונטור. אך בנוסף לכך, חשוב לציין ולזכור,
שנציגי מפ"ם והקיבוץ הארצי בממשלה ובוועדת השרים להתיישבות, היו שותפים מלאים
להחלטות על יישוב הגולן. איני מדבר על אחריות משותפת מעצם ישיבתם בממשלה, בדומה
לאחריותם להתיישבות בבקעת הירדן למרות שהם התנגדו לה. אני מדבר על שותפות כמי שתמכו
תמיד, ללא סייג, בכל ההחלטות על ההתיישבות בגולן בעשור שבו המערך היה בשלטון –
ובעשור זה הוקם רוב מניינו ובניינו של מפעל ההתיישבות בגולן.
טועה ומטעה מי שנאחז ב"נוסחת גשור" ש"יישובינו לא יהיו
מכשול לשלום", כבעלת משמעות. הרי איש ממתנגדי הקמת גשור לא תמך בהקמת הקיבוץ
בעקבות הנוסחה הזאת, ובצדק לשיטתו, כי הוא ידע שההחלטה להקים יישוב, להכות
שורש, לשלוח אנשים לבנות את בתיהם, את משפחותיהם ואת חייהם בגולן, משמעותית לאין
ערוך יותר מכל ערימת מילים. גם תומכי ההתיישבות הבינו זאת, ולכן היו מוכנים
לשלם את מס השפתיים הזה. לבוא היום, אחרי 45 שנים, כאשר חלוצי גשור הם כבר סבים
לנכדים, ולהיאחז בנוסחה העבשה הזאת, זה... תסלחו לי, קצת מגוחך.
פתחתי בתקופת המאבק על הגולן, ובו אסיים. אין כמעט שבוע שבו לא אומֵר
לי מישהו שבזמן המאבק על הגולן הוא היה נגדנו, בעד הנסיגה, והיום הוא מודה בטעותו
ובצדקתנו. "איזה מזל שעמדתנו לא התקבלה", הוא אומר לי. היום ברור
לכל, שמשמעות עקירתנו מהגולן, הייתה מסירת הגולן למשרפות של אסד, והבאת דאעש
וג'בהת אל נוסרה אל חופי הכינרת ואל גדת הירדן. האסון הזה נמנע בזכות קיומה של
ההתיישבות בגולן.
לתנועה הקיבוצית יש זכות ראשונים בהתיישבות בגולן. ההתיישבות בגולן
הוכיחה, שגם אחרי קום המדינה, לא רק טנקים ומטוסי קרב, אלא בראש ובראשונה מתיישבים
וחלוצים מעצבים את גבול המדינה.
את ההצלחה הזאת ראוי שנחגוג, במלאת יובל להתיישבות בגולן, לצד חגיגת
80 שנה לחומה ומגדל.
****
עד כאן נאומי.
סיפרתי בראשיתו על הופעותיי הרבות בפני מוסדות התנועה בתקופת המאבק.
אז, חשתי עוינות רבה, בשל עצם ה"חוצפה" להיאבק נגד הממשלה
"שלנו". העוינות הגיעה לשיאה לאחר רצח רבין.
הפעם, התמוגגתי לבטא את הקונצנזוס הרחב בתנועה. עובדה זו מבטאת את
ההתפכחות הכללית בציבור הישראלי בנושא הגולן. ואני מקווה שהיא מבטאת גם את העובדה
שהתנועה הקיבוצית אינה מנותקת לגמרי מן החברה הישראלית.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
