תגובה לאורי יזהר, "בעד טקס זיכרון אלטרנטיבי",
"ידיעות הקיבוץ" 19.5.17
בתגובה למאמרו של אורי יזהר (שנכתב כתגובה למאמרי ב"ישראל
היום"), אני מודה באשמה החמורה – אכן, אני בעל טור ב"ישראל היום"
מיומו הראשון. והסיבה לכך אינה הזדהות עם הקו של העיתון – אדרבא, פרסמתי מאמרים
רבים שהמסר שלהם שונה מן הקו. מבחינתי הבמה עם התפוצה הגדולה ביותר בישראל, היא
הזדמנות להשפעה על דעת הקהל. אגב, בין בעלי הטורים בעיתון נמנים גם יוסי ביילין
ואמנון רובינשטיין, ובעבר היו שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, עוזי ברעם ויהושע סובול,
כך שהסיבה שהמאמרים שיזהר שלח לעיתון לא פורסמו אינה דעותיו.
יזהר מצדיק את הטקס האלטרנטיבי בכך שטקס יום הזיכרון הממלכתי נושא
אופי דתי, ורחמנא לצלן, הוא נעשה ברחבת הכותל (!). יש בו קדיש, ו"אל מלא
רחמים". הוא מפרש זאת כ"הנחיה מגבוה מסיבות פוליטיות", בידי
"השלטון האטום". אלא שאופי הטקס נקבע על ידי "השלטון האטום"
של בן גוריון, לאחר קום המדינה, והוא נערך בכותל מאז מלחמת ששת הימים.
מזה שנים רבות אני מארגן את טקס יום הזיכרון באורטל, ואין בו "קדיש"
ו"אל מלא רחמים", אך אנו קוראים בו את קינת דוד. למה? כי זה הטקס המתאים
לרוח אורטל. אולם במשך שנים רבות הייתי אחראי גם על הטקס הממלכתי לחללי הגולן באתר
גמלא. לרגע לא פקפקתי שטקס זה, בהיותו ממלכתי, בהיותו של כלל הציבור, יכלול את
הסממנים הללו. כך ראוי במדינה יהודית, וכך הדבר מתנהל מיום הקמת המדינה.
טקסים ללא סממנים דתיים קיימים במקומות רבים בארץ, מן הסתם גם במשאבי
שדה. אולם "הטקס האלטרנטיבי" כלל אינו נובע מסוגיה זו. זהו טקס שנועד
להציב אלטרנטיבה למהותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל.
מהותו של יום הזיכרון היא צמידותו ליום העצמאות. ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי
צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את
עצמאות מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך
בקיום המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים,
שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים.
תחת שם החיבה "אלטרנטיבי",
נעשה ניסיון ליצור יום זיכרון אחר, החותר תחת מהותו ומשמעותו של יום הזיכרון, וממיר
את ערכיו בערכים הפוכים.
המהות ההפוכה באה לידי ביטוי בטקס
זיכרון משותף לישראלים והפלשתינאים שנהרגו בסכסוך. את מקום הסולידריות הלאומית,
שבאה לידי ביטוי בהתייחדות עם זכר הנופלים למען המדינה ובהזדהות עם משפחותיהם,
תופסת סולידריות אחרת, עם "קורבנות השנאה" משני הצדדים. יחס שווה למי
שנפל במלחמה על קיומה של מדינת ישראל ולמי שנהרג במלחמה נגד קיומה; למי שנפל בהגנה
על אזרחי ישראל ולמי שנהרג בניסיונו לפגוע בהם; למי שנרצח בפיגועי טרור ולמי שרצח
באותם פיגועים.
טקס כזה כמוהו כזריית מלח על הפצעים
הפתוחים והכואבים ביותר בחברה הישראלית, מתוך חוסר התחשבות בכאב שעצם קיומו מסב
לכל כל הרבה אנשים בתוכנו.
ולסיום, אורי יזהר מחבר אותי, בעזות מצח, לאיתמר בן גביר, כיוון ששנינו
יצאנו נגד ה"אלטרנטיבי". זה בערך כמו לחבר את אורי יזהר לאודי אדיב
ומרדכי וענונו, שמן הסתם תומכים ב"אלטרנטיבה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
