* לחסוך את הבושה - אהוד
בן עזר מייחס את העובדה שטראמפ, כמו קודמו אובמה, לא ינאם בכנסת, בעת ביקורו
בישראל, לאי ההכרה בירושלים כבירת ישראל. איני מסכים עם הערכה זאת. עובדה – שני
נשיאים בעבר, קרטר ובוש הבן, נאמו בכנסת. בוש היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל
הנשיאים, אך גם הוא לא הכיר בירושלים ונאם בכנסת. קרטר היה הנשיא העוין ביותר
לישראל מכל הנשיאים, ובו בוודאי אין לחשוד שהכיר בירושלים, ואף הוא נאם בכנסת.
יהיה המניע אשר יהיה, טוב שהם אינם נואמים, וזאת מסיבה אחרת. בשנים
האחרונות, נאומי מנהיגים זרים בכנסת הפכו לביזיון. ח"כים רודפי רייטינג בכל
מחיר, קיצונים וחסרי אחריות, משמאל ומימין, ניצלו את המיקוד התקשורתי באירועים
אלה, כדי להשתולל ולהפריע לאורח בקריאות ביניים. אין ספק שכך היה קורה גם בנאומים
של טראמפ ואובמה, אילו התארחו בכנסת. עדיף לחסוך ממדינת ישראל את הבושה.
* איפה מותר להתנחל - אחת
התופעות החברתיות היפות ביותר בחברה הישראלית, היא הגרעינים החברתיים /
אידיאולוגיים של צעירים חדורי רוח שליחות ואמונה בדרך, המתיישבים בערי הפיתוח,
בפריפריה הגאוגרפית ובפריפריה החברתית (כלומר גם באזורי מצוקה במרכז הארץ) בונים
שם את ביתם ומשתלבים כאזרחים פעילים בקהילה ובעיקר במערכות החינוך שלה. קבוצות אלו
הן חילוניות ודתיות, מן השמאל הציוני והימין הציוני. גרעינים תורניים של הציונות
הדתית, תנועת "דרור ישראל" של בוגרי הנוער העובד והלומד, תנועות הבוגרים
של "השומר הצעיר", של "מחנות העולים", של מעגל הקבוצות השיתופיות,
של תנועת "תרבות" ועוד.
השר אורי אריאל ראוי לכל שבח על שעשה מה שלא עשה איש מקודמיו – נרתם במרץ
לסייע למהלך החברתי החשוב הזה, ללא אפליה, כפי שמעידים גם הגרעינים החילונים והשמאליים.
מבקר המדינה חשף ליקויים בתקינות קבלת ההחלטות של השר בנדון. לשם כך קיים
מוסד מבקר המדינה, וכעת יש לתקן את הליקויים כדי לשמור על כללי המנהל התקין. חבל
שמבקר המדינה ממשיך את דרכו של קודמו, בצביעת הביקורת בצהוב לצרכי רייטינג, כמו
הדיבור על "מקורבים", כאילו השר העביר תקציבים ציבוריים לכיס מקורביו;
טענה חסרת שחר.
כצפוי, סתיו שפיר ושכמותה הסתערו על הנושא כמוצאי שלל רב. בלשונה הגסה
והמשתלחת, ובבורות אופיינית ואי הכרת הנושא שעליה היא מלהגת; בורות שאותה היא מנסה
לכסות בדיבור מהיר שאינו מאפשר למראיין להשחיל שאלה, השתלחה שפיר בשר ובמפעל
הגרעינים התורניים, ומסקנתה ההגיונית מהדו"ח היא שיש לשפוך את התינוק עם
המים.
בעבר, נהגו רבים לסנוט בציונות הדתית על כך שהיא הולכת רק ליהודה ושומרון
ומפקירה את הגליל והנגב, את ערי הפיתוח, את שכונות המצוקה, את המשימות החברתיות.
אבל כאשר הציונות הדתית הולכת למקומות הללו, יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית,
אותם אנשים יוצאים נגדה על כך שהיא "מתנחלת" בלוד. אסור, כנראה, שיהיה
מנוח לכף רגלם של בני הציונות הדתית. ונשאלת השאלה: אלה שמציעים לעקור את מאות
אלפי המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון, או בלשונם המכובסת והצינית "להחזיר
אותם לארץ" – האם הם מוכנים לקבל אותם אחרי העקירה, או שהם יילחמו נגד
התנחלותם בכל מקום אליו יגיעו?
* אמבולנס בשירות הלינץ' -
תמונות האירוע בחווארה חד משמעיות: מדובר היה בניסיון לינץ'. הירי היה מוצדק
לחלוטין. הפורע ההרוג הרוויח בדין את מותו וכך גם הפורעים הפצועים. הדבר המזעזע
ביותר הוא השימוש באמבולנס לביצוע לינץ' באזרחים. זו לא הפעם הראשונה. גם מחבלים
מתאבדים וחגורות נפץ הועברו באמבולנסים. עובדה זו היא עדות לברבריות של אויבינו.
ואח"כ מתבכיינים שאנחנו מעכבים אמבולנס במחסומים.
* מילון עברי מוסי רזי –
עברית: מאות פורעים ערבים ניסו לבצע לינץ' באזרח ישראלי. בפעולה מובהקת של הגנה
עצמית, הוא הצליח להציל את חייו. אחד הפורעים נהרג. מוסי רזית: "צעיר פלסטיני
נורה למוות על ידי מתנחל". מוסי רז מאתגר את אורוויל.
* בגלל אקיבוש - כמה
דברים רעים שקרו אך ורק בגלל אקיבוש: מאורעות 1920. מאורעות . מאורעות 1929 ובתוכם הטבח בחברון. מאורעות
1936-1939. שיתוף הפעולה של הפלשתינאים ומנהיגם עם היטלר. דחיית תכנית החלוקה
וההתנפלות על היישוב היהודי על מנת להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. פלישת צבאות
כל מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע בדם את היישוב
היהודי. הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בקו הירוק ו-19 שנות טרור, הסתננות
ותוקפנות על מדינת ישראל מסוריה, ירדן ומצרים. הטבח במעלה העקרבים. ירי צלפים ("משוגעים
תורנים") מעל חומות העיר העתיקה לעבר אזרחים ישראליים בירושלים. הקמת
הפת"ח והפיגועים נגד ישראל. התקפות חוזרות ונשנות מסוריה על יישובי עמק הירדן
ועמק החולה. הניסיון להטות את הירדן וליבש את מדינת ישראל. חסימת מצרי טיראן. רשימה
חלקית בהחלט. וכל זאת לא היה קורה אלמלא אקיבוש של 1967. אקיבוש משכיט.
* מה הסיבה להכחשת השואה - מה
דוחף את שונאי ישראל לטירוף של הכחשת השואה וגימודה? מה גורם לאדם כמו אבו מאזן
לבדוק עבודת דוקטורט מקיפה של הכחשת שואה? המהלך הוא כזה. הבעיה היא קיומה של
מדינת ישראל. למדינה זו אין זכות קיום. ולמה היא קיימת? כביכול בגלל השואה (שזו
כשלעצמה טענה חסרת שחר). אם נכחיש את השואה, או לפחות נגמד אותה ונהפוך אותה לשולית,
נעקור מן השורש את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. וכשנעקור את הלגיטימיות, נוכל
בקלות לעקור את המדינה עצמה. מי שקורא את כתיבתו האובססיבית של רוגל אלפר נגד
זיכרון השואה בישראל, יבין זאת היטב. הפשקוויל האחרון שלו בנדון, היה "ביקורת
טלוויזיה" על כתבה בחדשות הערב של "כאן", שציינה 70 שנה ליומנה של
אנה פרנק. ה"ביקורת" הייתה על עצם הכתבה, על עצם ציון המועד. "מדובר
בפולחן, בטקס יומיומי. כמו להתפלל, כמו להניח תפילין. ואם ... אתם מודעים ללולאת
הזמן השואתית, אתם עלולים להשתגע מהישנותו היומיומית של יום השואה. אתם עשויים
לערוג ליום אחד בשנה שיהיה יום הלא־שואה".
* מקארתיזם נוקב - ירון
דקל הוביל מהפכה חשובה בגל"צ. הוא הפך תחנה חדגונית מבחינה אידיאולוגית
וסוציולוגית, לתחנה מגוונת, פלורליסטית, המבוססת על ריבוי קולות ונותנת ביטוי לכל
הקשת הישראלית, על הרצף הפוליטי, החילוני-דתי, והגיאוגרפי (מרכז-פריפריה). מלבד
התרומה החברתית החשובה שבכך לחברה הישראלית, לשיח הישראלי, למהות השידור הציבורי –
מבחינה מקצועית ועיתונאית זהו צעד נכון וחשוב. תחנה המבוססת על ריבוי קולות
מעניינת יותר, עשירה יותר, מקצועית יותר.
יגאל מוסקו, ב"אולפן שישי" בערוץ השני, שיפד את דקל
ב"ראיון נוקב", כפי שהתהדר הקדימון. הייתה
זו כתבת הקוזאק הנגזל; מי שחש שנחלתו המונוליטית חוללה. מבחינתו, הפתיחות לקולות
אחרים אינה אלא "התרפסות בפני השלטון" ו"כניעה לפוליטיקאים".
ובמפגן מכוער של מקארתיזם הוא חקר את דקל על רשימת העיתונאים ה"ימנים",
שאותם מנה בזה אחר זה, בניסיון להטיל בהם דופי.
* כשיוצאים נגד סמל - לא
בכל אירוע חייבים לשיר "התקווה". ברוב האירועים שאני מארגן וארגנתי, לא
שרים את ההמנון. אוניברסיטה יכולה להחליט שלא לסיים טקס חלוקות תארים בשירת
ההמנון. זאת לא הבעיה. הבעיה היא הנימוק – אי שירת ההמנון בטענה שהדבר פוגע
ברגשות. "התקווה" מבטא את מהותה של ישראל כמדינה יהודית. הטענה נגד
"התקווה" היא טענה נגד מה שהוא מסמל – המדינה היהודית. ונגד הביטוי
הפוסט ציוני הזה צריך לצאת. כי מי שקיומה של מדינה יהודית פוגע ברגשותיו – רגשותיו
חשובים כקליפת השום.
* גזענים – בתום
מהדורת "מבט" האחרונה בערוץ הראשון, קמו העובדים ופצחו באופן ספונטני
בשירת "התקווה". בכך הם פגעו ברגשות חלק מהציבור. גזענים!
* חדשות האופנה – ובראש
החדשות – חדשות האופנה. ונשאלת השאלה: האם זה סימן לנורמליזציה או ללא-נורמליזציה?
* יודע לצטט פסוק – האזנתי לראשונה
לתכניתם של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' של תאגיד "כאן". תכנית
עשירה ומעניינית; אהבתי. ודבר אחד ששבה את לבי – קלמן ליבסקינד הוא בחור שיודע
לצטט פסוק.
כוונתי ל"גשש החיוור". הדור-שלא-ידע-את, או כאלה ששכחו, או
המוזרים שלא אהבו את "הגשש" - לא בטוח שהם הבינו אותו, כאשר הוא זרק
"המהפך של חלפון" באייטם של ארבעים שנה למהפך. ולבטח לא הבינו את
הדקוּת, כשהוא הסביר לאסף מהו "מעגל הקבוצות: "מעגל אתה יודע מה זה?
קבוצות לא צריך להסביר לך". והם גם לא מבינים את מה שכתבתי כאן.
אבל מי שכמוני גדלו על "הגשש" ושוחרי השפה
"הגששית", לבטח התמוגגו כמוני.
* ביד הלשון
ראש פינה – שמה של המושבה ראש פינה, לקוח ממזמור קיח בתהלים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ
פִּנָּה". המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל
את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה,
יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם
האבן הבולטת ביותר.
בחירתם של חלוצי ראש פינה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את
סיפור הציונות כולה. המושבה ראש פינה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון
מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי
ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה
לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה
לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה
בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב,
דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.
עם התיישבותם של מייסדי ראש פינה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש,
שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אבן מאסו הבונים, זה
היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה ראש פינה ליישוב ארץ ישראל.
ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את
עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק.
לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על
סמל המועצה.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
