* העיקר – מכל הדברים
היפים והנעימים שאמר הנשיא טראמפ בביקורו בישראל, הדבר החשוב מכל הוא זה שהוא נמנע
מלומר: הוא לא הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לישראל, כפי שהתחייב במפורש
בבחירות.
* שבח או גנאי? – האם הנשיא
טראמפ ראוי לשבח על היותו הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בכותל בעת כהונתו, או לביקורת
על כך שהגדיר את הביקור כפרטי וסרב לאפשר לנתניהו להצטרף אליו?
התשובה היא כן. שתי התשובות נכונות ואין סתירה ביניהן. אכן, טראמפ ראוי
לשבח על הביקור הנשיאותי בכותל. זהו ביטוי של ידידות לישראל ולעם היהודי, באמצעות
כיבוד אתר הקדוש לו, בבירתו הלאומית. אך הוא בהחלט ראוי לביקורת, על שסייג את
המחווה, עצר במחצית הדרך, מתוך חנופה לערבים, והגדיר את הביקור כפרטי.
* אמירה מהותית אחת - מבין
שלושת הנאומים בנתב"ג, המשמעותי ביותר היה של הנשיא ריבלין. מעבר לדברי
הנימוסים, רק הוא אמר אמירה מהותית, על אודות ירושלים בירת ישראל, על הכותל המערבי
הישראלי.
* הכיבוש –
בנאומו בבית לחם, בביקורו של הנשיא טראמפ, הכריז אבו מאזן שאין לעמו שום סכסוך עם
הדת היהודית, רק עם הכיבוש.
כדאי לשים לב לדקויות (דקויות עבות למדיי, אם לא מתאמצים בכוח לעצום את
העיניים ולאטום את האזניים). הוא לא אמר שאין לעמו שום סכסוך עם העם היהודי או עם
מדינת ישראל. ולא בכדי.
האמנה הפלשתינאית, שהיא המצע האידיאולוגי של אש"ף והרש"פ, אינה
מכירה בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיומה של דת יהודית. הטענה הזאת נובעת מרצון
לא להתמודד עם עקרון ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין
מקום למדינה יהודית.
נאמן לרוח האמנה, מספר אבו מאזן שאין לעמו סכסוך עם הדת היהודית, רק עם
הכיבוש. מהו הכיבוש? מדינת ישראל.
* מי הזמין את המוקיון? – מלכתחילה,
טראמפ לא אמור היה ללחוץ את ידי השרים בנתב"ג. נכון היה לשנות זאת, ולאפשר את
לחיצת היד, ואת האפשרות לכל שר לומר מילה לנשיא. נכון היה להסתפק בשרים, ביו"ר
הכנסת ויו"ר האופוזיציה. לא היה צורך באחרים. והעיקר – מי הזמין המוקיון אורן
חזן? וכי היה ספק שהוא יעשה בושות? יש לציין את כושר האיפוק שהפגין נתניהו. הוא כל
כך רצה לתת למוקיון את הסטירה שמגיעה לו, והצליח להתאפק.
* למען כבוד הכנסת – בגיליון
הקודם הבעתי את שביעות רצוני מכך שטראמפ, כמו אובמה לפניו, לא נאמו בכנסת, כיוון
שברור לי שח"כים קיצונים ומכורים לרייטינג יפריעו להם בנאומיהם.
אהוד בן עזר הזכיר בהקשר זה הוצאתה של ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה,
לאחר שהפריעה לנאומו של סאדאת בכנסת. אעמיד דברים על דיוקם. ביקורו של סאדאת בכנסת
עבר על מי מנוחות. הוא זכה לכל הכבוד הראוי. איש לא קרא קריאת ביניים. מלבד הרב
דרוקמן, כל חברי הכנסת נענו לבקשת היו"ר והגיעו לבושים בחליפות ועניבות. בתום
דבריו, כל הח"כים מחאו לו כפיים, מלבד משה שמיר, שמחה על קריאתו לנסיגה
ישראלית מהשטחים וחלוקת ירושלים. אולם איש לא קרא קריאת ביניים בישיבה הזאת.
האירוע שאליו מתכוון בן עזר, היה ביקורו של הנשיא קרטר בכנסת, ערב חתימת
הסכם השלום עם מצרים, במרץ 1979. אכן, גאולה כהן הפריעה במהלך הישיבה, מתוך כוונה
שתוצא מן האולם, ותמקד את תשומת לב דעת הקהל העולמית לעמדתה. הייתה זו סיטואציה
חריגה וקיצונית – ערב חתימת הסכם הכולל בתוכו עקירת חבל התיישבות ישראלי. רוב גדול
תמך בהסכם, וחשוב היה לגאולה כהן לממש את זכות הזעקה. אולם היא לא העלתה על דעתה
להפריע לאורח. קריאות הביניים שהביאו להרחקתה, הופנו אך ורק למנחם בגין, ראש
הממשלה.
לעומת זאת, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ נאם בכנסת, דבריו
שוסעו שוב ושוב בפי ח"כים מן הימין שהתנגדו לעמדותיו. וכאשר ראש ממשלת קנדה
הפרו ישראלי סטיבן הארפר נאם בכנסת והביע את תמיכתו בישראל, התפרעו והפריעו לו
ח"כים ערביים. מרגע זה, ברור היה, שבכל נאום של מנהיג זר, אלה או אלה יפריעו
לו.
"נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת
ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים
ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם", כותב בן עזר.
איני מסכים עמו. יש כללי התנהגות פרלמנטריים ודיפלומטיים מקובלים בעולם.
ראשי ממשלת ישראל רבין, אולמרט ונתניהו נאמו בפני בתי הנבחרים בארה"ב והנשיא
פרס נאם בפני בתי הנבחרים בבריטניה. איש לא העלה על דעתו לשסע מי מהם בקריאות
ביניים. האם מנהיג זר הנואם בכנסת, צריך להתמודד עם קריאות ביניים של ח"כים?
ממש לא. ויותר משאני חס על כבודם של האורחים הזרים, אני חס על כבודה של כנסת
ישראל.
* תיאוקרטיה דכאנית – ערב הסעודית,
המדינה הראשונה שבה בחר מנהיג העולם החופשי לערוך את ביקורו הנשיאותי הראשון (ובכך
הפר את הבטחתו שביקורו הראשון יהיה בישראל), היא תיאוקרטיה דכאנית, דיקטטורית,
חשוכה. מדינה שאין בה זכויות אדם, אין בה זכויות אזרח. מדינה הכופה את השריעה –
ההלכה המוסלמית, על אזרחיה. מדינה המדכאת את הנשים – אין לאישה אפילו זכות לצאת
מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה, אין לה זכות לנהוג
ברכב. מדינה המנהיגה ענישה פיזית על פי השריעה, כולל גדיעת ידו של גנב. מדינה
המדכאת כל ביקורת ואין בה כל אפשרות להשמיע קול שונה מקולה של משפחת המלוכה.
סעודיה היא אויבת מרה של ישראל, מיום הקמתה, שמעולם לא עשתה צעד כלשהו
שיש בו הכרה בזכות קיומה. המדינה שהנהיגה את חרם הנפט מתוך רצון לחנוק את ישראל,
וחוללה בכך משבר אנרגיה עולמי. מדינה שתמכה ותומכת בארגוני הטרור ומממנת אותם.
מדינה שהצמיחה ארגוני טרור סונים קנאיים, ובראשם אל-קאעידה.
סעודיה היא היום מדינה מרכזית בכל ציר לבלימת איראן – האויבת המסוכנת ביותר
של העולם החופשי ושל ישראל, ולכן צודק טראמפ בהידוק הקשרים אתה (אך לא בעסקת הנשק)
וצודקת ממשלת ישראל בהידוק היחסים החשאיים, הבלתי פורמליים, בין המדינות.
אבל אל נתבלבל. אין במזרח התיכון שתי מדינות דמוקרטיות.
* לקרוא לילד בשמו - נאומו של הנשיא טראמפ בסעודיה היה טוב. הדבר החשוב בנאום, היה הדגש
שהוא שם על הטרור ועל הצורך להילחם בו. והחשוב מכל היה, שהוא הזכיר את ארגוני
הטרור ובהם חמאס בשמם, כאומר: אינכם יכולים להמשיך לסייע לחמאס ולטעון שאתם נלחמים
בטרור. יש לקוות, שבשיחות הסגורות הוא אמר דברים ברורים הרבה יותר בנדון. המסר
השני, על כך שהשלום בין ישראל והפלשתינאים הוא אפשרי, אינו ריאלי, אך כנראה שנשיא
אמריקאי שמבקר במזה"ת צריך לומר זאת.
* אי אפשר לכפות דמוקרטיה - בעקבות נאומו של טראמפ בסעודיה, נמתחה עליו ביקורת, על שבניגוד
לאובמה, הוא לא קרא לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם במדינות ערב. אכן, ההימנעות
הזאת צורמת, אבל עם יד על הלב – האם הקריאה לדמוקרטיזציה קידמה כהוא זה את
הדמוקרטיה בארץ ערבית אחת?
האמת היא שמי שנשא את דגל הדמוקרטיזציה בעולם ובמדינות ערב יותר
מאובמה, היה קודמו, בוש הבן. את ההשראה למדיניות זו קיבל בוש מנתן שרנסקי וספרו –
"יתרון הדמוקרטיה". עם כל הערצתי לשרנסקי, איני מקבל את עמדתו בנדון.
אי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם שאינו בשל לה. שרנסקי טען שאין טעם
בחתימת הסכם שלום עם דיקטטורות. האם לדעתו לא היה צריך לחתום על הסכם השלום עם
ירדן, בשל היותה מונרכיה דיקטטורית? בשעתו, כתבתי שגם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה
ליברלית שוחרת שלום, הייתי מסרב למסור לה שעל אחד מאדמת הגולן, תמורת הסכם שלום.
לעומת זאת, אם הרודן אסד היה מוכן לשלום על בסיס הגבול הקיים, הייתי תומך בשלום
עמו ללא סייג.
* צעד עוין - עסקת הנשק הענקית עם האויב הסעודי – צעד עוין כלפי ישראל. כך לא
נוהגת מעצמה ידידותית.
* דו-קיום כלכלי – אני
תומך בחבילת ההקלות לרש"פ שאישר הקבינט, וחבל שהוחלט עליה רק כעת. אין כל אינטרס ישראלי להקשות על חיי
הפלשתינאים. נהפוך הוא, ההקלה על חייהם טובה כשלעצמה וטובה לישראל. העובדה שאיני
רואה סיכוי לשלום בין העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא מצדיקה צעדים כאלה, כדרך
נאותה לניהול חכם של הסכסוך וקיומו של דו קיום סביר. יש המכנים זאת "שלום
כלכלי". נראה לי שיש הרבה יומרה בהגדרה הזאת. ניתן להסתפק בהגדרה ריאלית יותר
- דו-קיום כלכלי.
* סמנכ"ל ביצוע – בבחירות באיראן נבחר נשיא המדינה, אך
לא נבחר המנהיג. על פי השיטה האיראנית, מאז מהפיכת חומייני ב-1979, מנהיג המדינה
הוא המנהיג הרוחני – בעבר היה זה חומייני וכיום חמינאי. הנשיא הוא מעין
סמנכ"ל ביצוע, להגשמת מדיניותו של חמינאי. המחלוקת בין הקו של רוחאני לזה של
קודמו אחמדיניג'אד, היא בדבר הדרך הנכונה להגשמת דרכו של חמינאי. בחירתו מחדש של
רוחאני נובעת מכך שהוא אכן הוכיח שטקטיקת החיוך וה"מתינות" מקדמת באפקטיביות
רבה יותר את אסטרטגיית הגרעין האיראנית, כפי שהוכח בהסכם הגרעין עם ארה"ב.
* להתנתק מן השמאל הרדיקלי - צמרת סיעת המחנ"צ בכנסת ערכה סיור במעלה אדומים ובגוש עציון.
הידיעה הזאת אינה אמורה להיות חדשה מסעירה, אלא משפט לקוני על המובן מאליו. למה
מובן מאליו? א. כי אך טבעי שסיעה העורכת סיורים ביישובים ברחבי הארץ, תבקר בכל
מקום, גם אילו התנגדה לקיומם של אותם יישובים. ב. אותם יישובים עומדים בלב הסוגיה שבראש
סדר היום המדיני, ולכן, קל וחומר שסיעה רצינית תרצה לבקר בה, לראות את הדברים
בעיניים, להיפגש עם התושבים. ג. במקרה זה מדובר באזורי התיישבות שעליהם החליטו
ממשלות המערך והן שהחלו ליישב אותם. ד. אזורים אלה מצויים בגושי ההתיישבות שבהם
תומך המחנ"צ, ומהם התחייב לא לסגת.
עצם קיום הביקור הקפיץ את כת השמאל הרדיקלי, ועורר סערת רוחות
בשוקניה. המסר של התוקפים הוא שהמחנ"צ "מתחנף" למתנחלים. כדרכם של
פנאטים, הם אינם מסוגלים להבין עמדות מורכבות. משפט הנבלה הנקלה ביותר הופיע
בפשקוויל של רווית הכט. בתגובה לאמירה העובדתית הנכונה של הרצוג, שרבין הוא שהחליט
על הקמת מעלה אדומים והתחייב לשמור אותה בריבונות ישראל בכל הסדר, היא כתבה בארסיות
צינית (או שמא בציניות ארסית): "מעלה
אדומים עזרה מאוד לרבין מול אלימות הימין". משפט קצר המתאר את כל המסר הבזוי: רבין הקים את מעלה אדומים והתחייב
לא לסגת ממנה מתוך "חנופה לימין", אבל זה לא עזר לו ובתגובה "הימין"
רצח אותו.
יש לקוות, שהמתקפה המכוערת של דבוקת שוקן על המחנ"צ, תפיל סוף
סוף את האסימון ותביא את הנהגתו לגט כריתות מן השמאל הרדיקלי, להציב חיץ עמוק
ומוחלט בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, ולהפסיק להיגרר אחרי עמדות קיצוניות ופוסט
ציונות וקיצוניות, כמו ההגנה על "שוברים שתיקה" וההתנגדות לחוק הלאום.
* להניף מחדש את הדגל - דניאל הרוש, דובר מפלגת העבודה לשעבר, כתב במאמר
ל"הארץ": "בגו
זקוף, להחזיר את כל הסמלים שסיפח לעצמו הימין, מהדגל ועד אהבת הארץ, ולהוכיח כי
אין שום סתירה בין ציונות לחתירה לשלום ובין יהדות לדמוקרטיה. אז, ורק אז, יש
סיכוי שהספינר שאוחזים בני הדור הצעיר ביד יוכל לשוב ולהסתובב גם לצד שמאל".
צודק. אבל שאלה לי אליו. מה פרוש "הימין סיפח לעצמו"? מה,
הליכוד שלח חוליה לבית מפלגת העבודה וגנב משם את הדגל? האם ממשלת הימין חוקקה חוק
האוסר על השמאל את אהבת הארץ?
הימין לא סיפח לעצמו דבר. השמאל פשוט קיפל את הדגלים, ולכן עליו
להאשים רק את עצמו. אכן, על השמאל הציוני לשוב ולהניף מחדש בראש מורם את הדגל ואת
סמלי אהבת הארץ. למשל, שני צעדים שיבטאו זאת: א. לחזור למהות של יום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל ולהתנער מהפיכתו ליום הזדהות עם חללי אויב. ב. לא להתנגד לחוק הלאום,
אלא אדרבא – להוביל אותו.
יהיו אלה שני צעדים בוני אמון עם החברה הישראלית.
* אם הוא קורא את שוקן – בתגובה לפיגוע בבריטניה אמר אביב גפן, שהפעם רוג'ר ווטרס לא יוכל
להאשים את הכיבוש בפיגוע.
למה, בעצם? כל מה שווטרס צריך, כדי להאשים את ישראל, הוא לקרוא את
שוקן, שהסביר שהטרור באירופה נועד לאזן את תמיכתה של אירופה בציונות.
* המוקיון - אורן חזן לחבר'ה: דונלד ביקש ממני
סלפי. התלבטתי שניה והסכמתי.
* המוקיון 2 – ניתן לומר לזכותו של אורן חזן, שהוא לא
הופיע לנתב"ג עם השמלה של מירי רגב.
* המוקיון 3 - אורן חזן, לזה שהצטלם לידו: לֵך לֵך, יא
נדבק.
* המוקיון 4 – אורן חזן חולצה אפורה.
* המוקיון 5 - מה יעשה אורן חזן בביקור הבא? יקפוץ
מול האורח ויפתח את החלוק?
* המוקיון 6 - על רקע הבושות של אורן חזן, אפילו
ההתבכיינות הפאתטית של שרה נתניהו הקוטרית באוזני מלניה נראית כמעט נורמטיבית.
* ביד הלשון
מנרה – לא מעט יישובים נאבקו במשך שנים על שמם, עם ועדת השמות הממשלתית,
שקבעה להם שם אחר (וכמה מהם הוזכרו במדור זה). כך גם קיבוץ מנרה.
אולם מה שמייחד את מנרה, הוא שחברי הקיבוץ התעקשו על שם המשמר את שם
הכפר הערבי שהיה במקום – מנארה.
השם שהציעה ועדת השמות הממשלתי הוא רמים, בשל מיקומו של הקיבוץ על רכס
רמים שבהרי נפתלי. חברי הקיבוץ נהגו לומר, שכאשר הם ילכו לבקר את חבריהם ברמות
נפתלי, הם אינם רוצים לומר שהם מרמים והולכים לרמות... רק ב-1964, למעלה מעשרים
שנה לאחר הקמתו, אישרה ועדת השמות את שמו.
קיבוץ מנרה, הסמוך לגבול עם לבנון, עלה לקרקע ב-1943. הוא הוקם בידי
חניכי תנועת הנוער העובד ונוער עולה מפולין וגרמניה. במלחמת השחרור היישוב היה
מנותק לזמן מה, וילדיו פונו במבצע לילי.
שמו של הקיבוץ הוא מְנָרָה – מ"ם שוואית בהתחלה, אך גם חבריו אינם
מדייקים וקוראים לו לרוב מַנָרָה.
פירוש השם מנארה – מגדלור.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
