הבלוג של אורי הייטנר

פרק עא, שהוא המשכו של המזמור שהחל בפרק ע, שזור לכל אורכו בתחינה וקריאה להצלה לצד שבח ותהילה לאלוהים.

ניתן היה להפריד בין פסוקי התחינה ופסוקי השבח וליצור שני מזמורים נפרדים. אולם דווקא החיבור, הוא המסר של המזמור. זו הסיבה לכך שהפסוקים משני הסוגים שזורים זה בזה. המסר הוא מערכת יחסי הגומלין של המשורר עם האלוהים.

המשורר מנהל מו"מ עם אלוהים. לי יש תפקיד – להלל ולשבח אותך, ולהנחיל את האהבה וההערצה אליך לציבור כולו ולדורות הבאים. לך יש תפקיד – להגן עליי. בכך שתגן עליי, תאפשר לי להמשיך ולשבח אותך. בכך שאמשיך להלל אותך, אבטח את עצמי בעזרתך.

המשורר יודע שתוחלת חייו מוגבלת, אך הוא מתפלל לכך שיוכל עד יומו האחרון להלל ולשבח את האלוהים, ומבקש מאלוהים שייתן לו את הכוחות הללו.

וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה

אֱלֹהִים, אַל תַּעַזְבֵנִי.

עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר

לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ.

וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם

אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת   

אֱלֹהִים, מִי כָמוֹךָ.

המשורר הוא אדם נושא שליחות; שליחות של חיים. אדם נושא שליחות, מתפלל לאריכות ימים כדי שיוכל להמשיך למלא את תפקידו, את משימתו, את שליחותו, ולכך שכל עוד הוא חי, יהיה בו הכוח הזה.

כשאביהו מדינה הלחין שני פסוקים עוקבים מן הפרק, הוא לכאורה הלחין שני פסוקים שאין קשר ביניהם, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, שהקשר היחיד ביניהם הוא הרצף.

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ   

כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי.

אבל בחירתו של אביהו מדינה נכונה. הוא הבין היטב את המזמור, ואת הקשר בין הפסוקים, את ההתניה, את המו"מ.

למה מבקש המשורר מאלוהים שלא יעזבהו ככלות כוחו? כדי שהוא יוכל להמשיך ולמלא את שליחותו – להלל ולפאר את האלוהים כל היום.

ניתן להבין את החיבור באמצעות המשך הפרק.

כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי   

וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו.

לֵאמֹר: אֱלֹהִים עֲזָבוֹ   

רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ, כִּי אֵין מַצִּיל.

הסימביוזה בין המשורר, הלא הוא דוד המלך, לאלוהים, בעיני הציבור ובתוכו גם שונאיו ויריביו, הוא ההגנה על דוד. אויביו רואים שהוא מוגן, ולכן הם יראים מפני פגיעה בו. אם יחושו שאלוהים עזב אותו, השליך אותו בזקנתו, הם ינצלו את ההזדמנות כדי להיפרע ממנו.

אֱלֹהִים, אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי   

אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי   

יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי.

הוא מבקש מאלוהים לא להתרחק ממנו, למהר לעזרתו. בכך, השמחים לאידו, שונאיו ומבקש רעתו, יתביישו, יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה. ואילו הוא, אם ינצל מן הרעה, ימשיך למלא את שליחותו בדבקות.

וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל   

וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ.

פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ

כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ   

כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת.

אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת, אֲדֹנָי יְהוִה,

אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ.

אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי  

וְעַד הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ.

וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה.

שליחותו, להאדיר בעיני העם את האלוהים, היא מימי נעוריו ואת זקנתו.

המילים "וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה" מחוברות הן לפסוק הקודם, כלומר מנעוריי אני אומר את נפלאותיך וכך אעשה גם בזקנה. הן מחוברות גם להמשך הפסוק: עד הזקנה אל תעזבני.

****

המו"מ שמנהל המשורר עם אלוהים, יוצר תחושה כאילו התפילה היא למען האלוהים. אולם התפילה, התהילה, היא צורך של האדם. האדם רוצה להלל, להתפלל, לשיר. גדולתו של המשורר, היא היכולת לתמלל את הצורך הזה ליצירה אמנותית, שאתה הקורא מזדהה.

כפי שכותב המזמור מתחייב להתפלל ולומר תהילת האל עד הסוף, גם ככלות כוחו, כך גם המזמוראית נעמי שמר, תמשיך לשיר גם ככלות כוחה.

אם אגיע אל הבית

אצל הברושים

מישהו יגיש לי מים

וככלות כוחי

עוד אשיר.

(נעמי שמר, "חבלי משיח").

והמשורר נתן זך מבקש תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם, וכדי שיוכל להמשיך ולהלל אותו, כל עוד הוא חי.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל

בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

בשירי סוף הדרך, מבקשת גם לאה גולדברג מן האלוהים שילמד אותה לברך ולהתפלל, שילמד אותה להלל.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

****

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי.

המשורר פונה במילים אלו לאלוהים.

הפניה הזאת מהדהדת עד היום, בוודאי כאשר תוחלת החיים התארכה כל כך, אך אורח החיים לא תמיד הדביק את אורך החיים. הקריאה הזאת היא זעקה, לא רק לאלוהים, אלא בראש ובראשונה לבני האדם. לבניו ונכדיו, למשפחתו, לקהילתו, לחברה, למדינה. כל אלה מחויבים לצו הזה:

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי.

* 929