כל
הדרכים מובילות לרומא / חנה מרון ויוסי ידין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 29.5.17
מחר ימלאו שלוש שנים לפטירתה של השחקנית חנה מרון, כלת פרס ישראל
לתיאטרון.
נשמיע היום שיר ישן, עוד מטרם קום המדינה. אך איני מגדיר אותו כשיר
מראשית ימיה על הבמות, מהסיבה שאת הקריירה שלה היא החלה בגיל ארבע, כילדת פלא על
במות ברלין. היא נולדה בגרמניה ב-1923 ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל ב-1934, לאחר
עליית היטלר לשלטון. ב-1942, כשהיא כבר הייתה שחקנית ארצישראלית, התנדבה חנה מרון
לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי ושירתה כפקידה במצרים. כעבור שנתיים הצטרפה ללהקת
הבריגדה היהודית "מעין זה".
מקובל להגדיר את "הצ'יזבטרון" כאם הלהקות הצבאיות, אבל האמת
היא שלהקת "מעין זה" קדמה לה. היא הוקמה כבר ב-1943, בידי אליהו
גולדנברג, מפקדה הראשון, אביו של דודו טופז. את אחד משיריה של הלהקה כבר השמענו
בעבר, בביצוע מאוחר יותר של אריק לביא, "את חכי לי ואחזור".
השיר שנשמע הוא שירה המפורסם ביותר של הלהקה, "כל הדרכים מובילות
לרומא", עם הסולנים חנה מרון ויוסי ידין.
השיר מספר על זוג חיילים ארץ-ישראלים מאוהב, שמגיע לשער טיטוס לקראת סוף
המלחמה, מתפעל מהמעמד - "על יד השער שאז בנית, זוג חיילים מארץ ישראל!"
- אך בעיקר מתגעגע הביתה, לארץ ישראל. שיר פטריוטי, נוטף אהבת ארץ ישראל היפה, שאת
מה שיש בה – שום מקום בעולם אינו יכול להציע. אותו המסר שכעבור 35 שנים כתב אריק
איינשטיין בשירו "סן פרנציסקו על המים".
את השיר כתב יצחק יצחק – שם עט של יצחק בן ישראל, פזמונאי, משורר וסופר
ילדים, ששרת אף הוא בלהקה, וכתב את מילות רוב שיריה. הלחין את השיר המוסיקאי
והמשורר צבי בן יוסף, המנהל המוסיקלי של הלהקה, שהלחין את רוב שיריה וליווה אותה
בנגינת פסנתר ואקורדיון. בן יוסף כתב מוסיקה אמנותית ומוסיקה קלה, ושיריו המוכרים
ביותר הם "יש לי כינרת" ו"הורה נהלל" שהוא כתב את מילותיהם
ולחנם.
צבי בן יוסף נפל כלוחם בגוש עציון, ערב קום המדינה. הוא מת מות גיבורים –
הצטיין כלוחם וכמפקד, שהתנדב לשירות אף שרדיו ירושלים בו עבד לחץ עליו להישאר
בטענה שגם ברדיו הוא תורם למאמץ המלחמתי ומעלה את המוראל של החיילים. הוא העדיף
לשרת בפועל, וכלוחם, העלה את המוראל בנגינת אקורדיון, והוא אף כתב את שיריו
האחרונים בתקופת שירותו.
הביצוע שנשמע הוא ביצוע מאוחר, שהוקלט ב-1960, לתקליט "היה היו
זמנים – מצעד פזמוני היישוב", עם הסולנים המקוריים חנה מרון ויוסי ידין.
כָּל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לְרוֹמָא
עַל כֵּן, יַלְדָּה, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ.
כָּל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לְרוֹמָא
וְיִתָּכֵן – בְּרוֹמָא נִפָּגֵשׁ.
שָׁם נְטַיֵּל בְּצֵל הַקַּתֶדְרָלָה,
כִּכַּר סַן-פֶּטֶר שֶׁל הַוַּתִּיקָן,
הָאַפִּיפְיוֹר וְכָל הַקַּרְדִינָלִים
אֵינָם חוֹלְמִים אֲפִלּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ כָּאן.
זוּג מְאֹהָב, שְׁנֵי סַבְּרֶס מִכְּנַעַן,
רוּת וְאַמְנוֹן מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל.
עוֹשִׂים טִיּוּל שֶׁלֹּא עָשׂוּ אַף פַּעַם
אֶל שַׁעַר טִיטוּס בַּחֲצוֹת הַלֵּיל!
וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת
תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת?
הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ,
לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ,
זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ,
זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
וְיִהְיֶה עוֹד חֲצוֹת בְּבֶּרְלִין הַנִּכְבֶּשֶׁת
שְׁנֵינוּ נִצְעַד אָז אוּנְטֶר דֶּן לִינְדֶּן
אַתְּ תִּהְיִי כָּל כָּךְ נִרְגֶּשֶׁת וְאֵלַי תֹּאמְרִי:
אַמְנוֹן, הִסְתַּכֵּל, הֵן טוֹב שֶׁהִגַּעְנוּ לְכָאן
וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת בְּהָקִיץ בִּנְפֹל כָּל אוֹיְבֵינוּ
אַךְ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת:
כָּל כָּךְ הַבַּיְתָה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת
לְקוֹלוֹת יְלָדִים
לִצְלִילֵי עֲדָרִים
לְרֵיחוֹת פַּרְדֵּסִים
לְכוֹס מִיץ תַּפּוּזִים
לַבָּנָנָה שֶׁל תְּנוּבָה
כֵּן, יָפָה הַדָּנוּבָה
גָּדוֹל הוּא הָרֵיְן
אַךְ הַיַּרְדֵּן
הַיַּרְקוֹן
וְגַם נַחַל קִישׁוֹן
לִי יָקְרוּ כָּל אֵלֶּה פִּי אֶלֶף, אַמְנוֹן!
אָז אֲנִי אֶעֱנֶה:
עוֹד נָשׁוּב, עוֹד נָשׁוּבָה
אֶל כּוֹס מִיץ תַּפּוּזִים
לַבָּנָנָה שֶׁל תְּנוּבָה
וּבְבֵיתֵנוּ הַקָּט, עִם שְׁקִיעַת הַחֶרֶס,
אַתְּ תְּיַשְּׁנִי אֶת הַבֵּן עִם שִׁיר עֶרֶשׂ
וְלוֹ תְּסַפְּרִי בְּקוֹלֵךְ הַמָּתוֹק
כִּי בְּכָל הָעוֹלָם הָרָחָב, הָרָחוֹק
אֵין עוֹד פִּנָּה נֶחְמָדָה, נֶהְדֶּרֶת
כְּבֵיתֵנוּ הַקָּט עַל חוֹף יָם הַכִּנֶּרֶת.
כָּל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לָאָרֶץ
עַל כֵּן, יַלְדָּה, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ.
כָּל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לָאָרֶץ
אֵין כָּל סָפֵק, בָּאָרֶץ נִפָּגֵשׁ.
שָׁם נְטַיֵּל בְּצֵל הַקָּזָרִינוֹת
עַל חוֹף הַיָּם בַּדֶּרֶךְ לְעֵין-גֵּב
וְזֶה אֶל זוֹ נִלְחַשׁ: רְאֵה, רְאִי נָא
הוֹ מַה שָּׁקֵט הַיָּם וּמַה שָּׁקֵט הַלֵּב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
