הבלוג של אורי הייטנר

השיעור שלי בתיקון ליל שבועות היה על מזמור א בתהלים.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים,

וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד,

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.  

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ,

וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם,

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ,

וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל,

וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

לֹא כֵן הָרְשָׁעִים,

כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט,

וְחַטָּאִים - בַּעֲדַת צַדִּיקִים.

כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים,

וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

בשיעור למדנו שני שירים בני זמננו המתכתבים עם הפסוק "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". האחד הוא שירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף". השיר השני הוא של ארז ביטון, "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה" – שחרית לר' דוד בוזגלו.

****

ר' דוד בוזגלו, היה גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה העשרים. חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, היה ממעריציו.

ביטון כתב "שחרית לר' דוד בוזגלו", תחת הכותרת "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה".

הפסוק האחרון של ספר נביאים, של מלאכי, אומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". המסר של החלוצים הציונים היה הפוך. על מנת להקל על התמודדותם עם הקרע שקרעו ממשפחותיהם ואורח חייהם בגולה, עם עלותם לארץ, רבים מהם בחרו דווקא במסר של דוד שמעוני: "אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב / וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט".

אולי היה זה הכרח, כדי לאפשר את המהפכה הציונית, אך המחיר שלו היה כבד. מחיר הנתק מן ההורים ומן המסורת, היה קרע בנשמותיהם של רבים מן החלוצים.

גם בקרב אנשי התרבות היה קרע כזה, והקריעה עברה בין דורות ספרותיים והתנקמה בקורעים. האם שירתו של שלונסקי התברכה מהמרד בביאליק והקרע משירתו? והנה, חלף דור ונתן זך ובני דורו מרדו בדורו של שלונסקי, ובעיקר בבולט בבני דורו – אלתרמן (שבאופן אישי לא היה שותף למרד בביאליק). האם הבוץ שהטיח נתן זך בנתן אלתרמן, הפך את שירתו לטובה יותר? הפך אותו לגדול יותר? ועכשיו, בא רועי חסן ובשיריו הוא מתגאה בכך ששרף את ספרי השירה של נתן זך. האם מכך הוא ייבנה? ומי יתנאה בעוד דור או שניים בשריפת ספריו, חד גדיא חד גדיא?

זו אינה דרכו של ארז ביטון. ארז ביטון אמון על המסורת, המסורתיות וההמשכיות. הוא חש שגדולתו כמשורר תהיה דווקא ברוח פרקי אבות, של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וגו'.  

וכאשר הוא מביט בדור שלפניו, הוא מוצא בראש ובראשונה את דוד בוזגלו. הוא אינו סונט בו, הוא אינו מורד בו, הוא אינו מטיח בו. הוא מתחבר אליו, יונק משורשיו ואוכל מפריו. ונדמה לי שזו דרך ראויה יותר.

זה המסר של השיר, והוא שוזר בו פסוק ממזמור א בתהלים:

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר לִשְמֹעַ אֶת שְמֶךָ

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

עֲסִיס אַהֲבָתִי נִגָּר עַל סַף דְּלָתֶיךָ

בּוֹא מִן הַפִּנָּה

אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ

כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

בְּזָכְרִי אוֹתְךָ

לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ

שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ

אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

כמו משוררים רבים לאורך הדורות, ולא רק משוררים עבריים, חוזר ביטון אל השירה הנשגבה, העילאית, אל מקור השירה, אל תהלים. "בְּזָכְרִי אוֹתְךָ / לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם".

****

"איזה יופי! 'אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש' ", הערתי בשיעור, נהנה מיופיה של המטפורה. ויהונתן העלה השערה: הוא מתכוון לליקוק האותיות המצופות בדבש ביום הראשון ללימודים. המסורת הזו אכן מקובלת בקהילות יהודיות רבות, במזרח ובמערב, והיא מונצחת בשירם המקסים של להקת "הברירה הטבעית" – "אצלנו בכפר טודרה".

מעניין, אך הרגשתי שכדי להבין את המשפט, אל לי להסתפק בהסבר הזה, אלא לפתוח עוד תחתית כפולה, לרדת לעומק המטפורה. הדבר ניקר במוחי לאחר התיקון, עד שהגעתי אל ההארה, בהמשך הלילה.

****

בשמואל יד מסופר על יונתן, בנו של שאול המלך, שהקים סיירת נבחרת ויצא אתה למלחמה בפלישתים. כיוון שהיחידה המובחרת הקדימה לצאת אל עורף האויב, לא הגיע לאוזניו של יונתן הנדר שנדר שאול, שציווה צום מוחלט על העם, במלחמה.

וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם, וַיֹּאמֶר: הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם, לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם, וַיָּעַף הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ. רְאוּ נָא, כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.

"אֹרוּ עֵינַי" אומר יונתן, וכאילו מגדיר סגולה מיוחדת לדבש – הוא מאיר עיניים.

****

המשורר ארז ביטון הוא עיוור. הוא איבד את מאור עיניו כילד, כשנפצע ממשחק בחפץ שהתפוצץ בידיו.

גם ר' דוד בוזגלו, המשורר המהווה השראה לביטון, היה עיוור. הוא איבד את מאור עיניו, כתוצאה ממחלה, בשנות הארבעים לחייו.

כאשר ביטון כותב:

אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ

שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ

אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

הוא רומז שעל אף עיוורונו, שירתו של בוזגלו האירה את עיניו, כמו אותו דבש שהאיר את עיני יונתן. מצקת הדבש, היא הלימוד והשירה, הטקסטים המשותפים שחיברו בין הפייטן והמשורר.

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

נהרה = אור. שם השיר, "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה", מאיר על מהותו. המשורר העיוור כותב על האור שחזר לעיניו, בזכות השירה, שאפשרה לו לראות מה שאדם אינו יכול לראות בעיניים פקוחות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל