הבלוג של אורי הייטנר

מזמור עג, שנכתב בידי אסף, מבכירי המשוררים הלוויים בבית המקדש, עוסק בסוגיה הפילוסופית והאמונית הקשה של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו".

הוא מתקשה להסתיר את קנאתו ברשעים המצליחים העשירים, ואף מספר בגילוי לב על משבר האמונה שלו בעקבות זאת.

כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים   

שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.

כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם   

וּבָרִיא אוּלָם.

בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ   

וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ.

הוא רואה את חיי ההוללות של הרשעים, הוא רואה שהם מצליחים בחיים בלי לעבוד, הוא רואה שהם בריאים יותר. והוא מקנא.

אולם בבואו לבית המקדש, הוא עבר תהליך שחולל אצלו תובנה אחרת. כל ההצלחה הזאת היא חרטא. היא לטווח הקצר. לטווח הרחוק, היא לא תחזיק מים.

אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ   

הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.

אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע   

סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת.

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ  

אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.

****

אתייחס למספר סוגיות לשוניות העולות מן הפרק.

בָּרֵי לֵבָב - יוסי שריד היה בעבורי יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף, אולם בכל הקשור לשפה העברית, לא היה אף איש ציבור בישראל שהערכתי אותו, את דבקותו בשפה העברית ואת שליטתו בה, כהערכתי את שריד.

ודווקא הוא נפל, ודווקא בנפילה המביכה ביותר – בתיקון שגיאה של אחר. בראיון לתכנית "בני ברדיו" בגל"צ, שריד ביקר את הנואמים בימי הזיכרון המדברים בשפה גבוהה, שאינה המשלב הלשוני הטבעי להם, וטועים טעויות מביכות. לצד דוגמאות נכונות, הוא הזכיר גם את הביטוי "ברי לבב". הוא הסביר שבר לבב, כמו בר מצווה, יש רק ביחיד. ברבים אומרים "בני מצווה" ו"בני לבב".

וזוהי טעות מביכה. בניגוד לבר מצווה, בר קיימא וכד', שבהם המילה "בר" – פירושה בן, וברבים "בני מצווה", "בני קיימא" וכו', "בר לבב"- פירושו צדיק, אדם שלבו טהור. כאן, המילה "בר" פירושה – טהור, והיא נשמרת בכל הצורות: בר, ברה, ברות, ברי וכו'. ככתוב במזמור שלנו: "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב".

מיד לאחר השידור שלחתי לשריד דואל ובו העמדתי אותו על טעותו. שריד מיהר להשיב והודה פעמיים. הודה בטעותו והודה לי על שהעמדתי אותו על טעותו.

וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי – המשמעות במזמור היא כפשוטה – המשורר כותב שנהג ביושר ובתום לב, ידיו נקיות. ברבות הימים, התהפך מובנו של הביטוי, והוא מתייחס למתחסד, המעמיד פני תם וישר, כדי לכסות על חוסר יושר ועל העדר טוהר כפיים.

מַשּׁוּאוֹת – בשירה של רחל המשוררת "כנרת" ("שם הרי גולן"), מופיעה השורה: "וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים". ואנו נוהגים לשיר "למשׂוּאות", עם שי"ן שמאלית, כך שהמילה נשמעת כמו "מסואות".

מהי משׂוּאה? לפיד.

איך המשׂוּאה מתקשרת לשיר?

כך הוא הבית כולו:

גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –

הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

חֶסֶד נְעוּרִים?

כי = כמו בעברית התנ"כית, אם.

איוורש = אעשה רש, עני.

שחוח = כפוף.

גם אם אעשה עני ואהלך כפוף, הלב שלי יהיה ללפידי זרים... האם אוכל לבגוד בך וגו'? מה הקשר ללפידים? מה הם נדחפים?

אין המדובר במשׂוּאות (בשי"ן שמאלית), אלא במשׁוּאות (בשי"ן ימנית). כך בפירוש מנוקדת המילה בספרי שירת רחל.

מהי מַשּׁוּאָה? מילון אבן שושן: "שממון, חורבן, הרס".

אם כן, המשפט אמור להתפרש כ"היה הלב להריסות של זרים". אולי קצת יותר הגיוני מלפידים, אך עדין לא מסתדר.

ההצעה שלי לפירוש המילה, שולחת אותנו לספר בראשית, לסיפור אדם, חוה והנחש. בתחקיר שעושה אלוהים למעורבים בפרשת אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא פונה לחוה בשאלה: "מה זאת עשית?" היא משיבה: "הנחש הִשִּׁיאָנִי ואוכל". מה פירוש הִשִּׁיאָנִי? פיתה אותי.

נחזור לשיר: גם כי איוורש / ואהלך שחוח / והיה הלב ל"פיתויי" זרים / האוכל לבגוד בך?

זה ההסבר. גם אם אהיה עני וכפוף, ואף אם אעמוד בפני פיתויים של זרים, לא אוכל לבגוד בך, כנרת.

גם במזמור שלנו מופיעות המַשּׁוּאוֹת: "אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ, הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת".

מה המשמעות של המילה כאן? בתארו את אשר צפון, לעתיד לבוא, לרשעים, כותב המשורר שאלוהים יפיל אותם לְמַשּׁוּאוֹת = לאסונות. לכאן מתאים הפרוש של אבן שושן.

שמעתי אנשים המפרשים גם את המַשּׁוּאוֹת בשירה של רחל לאסונות, אך למיטב הבנתי, אין בכך כל היגיון מבחינת תוכן השיר.

וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן - כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן. מה פירוש המונח? המשורר מתאר במילים הללו את הכעס שאחז בו למראה חוסר הצדק בעולם, שבו הרשעים מרוויחים מרשעתם והצדיקים סובלים בשל צדיקותם.

בספר מקבים א, פרק ב, מתואר במילים הללו הסיכול הממוקד של המתייוון בידי מתתיהו החשמונאי: "וירא מתתיהו, ויקנא, וישתונן כיליותיו, וישלח חרונו כמשפט, וירץ ויזבחהו על הבמה".

אין לנו המקור העברי של ספרי מקבים. הספר תורגם מעברית ליוונית, והמקור שבידינו הוא בתרגום ליוונית. כל ספרי מקבים בעברית, הם תרגומים מהתרגום ליוונית. הציטוט שהבאתי הוא מתרגומו של אברהם כהנא. בהערות השוליים, כהנא מפנה אותנו לתהלים עג, ומסביר שהתרגום המילולי ליוונית הוא "ויזועו כליותיו", והוא מבין שהתרגום הוא של הביטוי מתהלים. 

* 929