* מבחין בין טוב ורע – שתי
הבטחות בחירות של טראמפ התנקזו לפירעון ביום אחד. האחת, חיובית ביותר, מובנת
מאליה, להעביר את שגרירות ארצו לבירתה של בעלת הברית הקרובה ביותר. השניה, שלילית
והרסנית, להשתמט מאחריות מעצמת העל לעתיד כדור הארץ.
טראמפ החליט להפר ברגל גסה את ההבטחה החיובית ולקיים את ההבטחה השלילית.
ניכר שהוא יודע להבחין בין טוב ורע. בוחר ברע ומואס בטוב.
* ההתחייבות שהופרה – נשיא
ארה"ב דונלד טראמפ הפר ברגל גסה את התחייבותו הפומבית להעביר את שגרירות
ארה"ב בישראל, לירושלים, בירת המדינה, בירת העם היהודי. אין זו הפרה פאסיבית –
לא להחליט. זו הפרה אקטיבית – הוא החליט לחתום על צו שאינו מאפשר את ביצוע החוק
שקיבלו בתי הנבחרים כבר לפני 22 שנה, החוק המובן מאליו, להעביר את שגרירות
ארה"ב בירושלים.
למה הוא נוהג כך?
א. כי הוא שקרן ורמאי, וההבטחה הייתה הונאת בחירות צינית.
ב. כי הוא סמרטוט, שניגף כעלה נידף מפני האיומים של הערבים.
ג. כי הוא מבולבל ואין לו מושג מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה הוא אומר
ומה הוא עושה.
ד. כל התשובות נכונות.
* חבלה בסיכויי השלום - ההתנגדות
הערבית לירושלים כבירת ישראל, היא סמל להתנגדות שלהם לקיומה של מדינת ישראל. כל
עוד זו גישתם, לא יהיה שלום. כל עוד זו גישתם, לא יכול להיות שלום. וכל עוד
ארה"ב והעולם החופשי אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, על כל המשמעויות של
המושג, והעברת השגרירויות הן מרכיב חשוב מאוד, אם כי לא בלעדי, של ההכרה הזאת, אין
סיכוי שהערבים יקבלו זאת. ולכן הכניעה של טראמפ לערבים מחבלת ביכולת להגיע לשלום
אמת.
* מבוכה – כאשר
אני קורא את ההתפתלויות של מעריצי טראמפ בימין הישראלי, המתרצים את היריקה שלו
בפרצופה של ישראל בכל מיני טיעוני ריאל פוליטיק ו"דברים שרואים משם"
למיניהם, תחושתי נעה בין השתוממות למבוכה.
* יש סיכוי שהוא ישנה את החלטתו? - אחד התירוצים של מעריצי טראמפ, הוא שטראמפ
התחייב להעביר את השגרירות, אך לא אמר מתי הוא יעשה כן. הוא בסך הכל בראשית דרכו.
החוק האמריקאי שהתקבל לפני 22 שנים בקונגרס ובסנאט, מחייב את העברת
השגרירויות. אי קיום החוק, נובע מהחלטה אקטיבית של הנשיאים מאז, לחתום על צו
נשיאותי אחת לחצי שנה, של אי קיום החוק. אלמלא היה מדובר בכך, ניתן היה לומר שהוא
פשוט עוד לא החליט. אולי הוא יחליט עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אבל הוא החליט
לחתום על הצו. זה צעד אקטיבי.
האם יתכן שבהמשך כהונתו הוא יקיים את ההבטחה? יתכן. הלוואי. אבל כאשר
אנחנו טוענים שהרוק הזה הוא גשם; מדבררים ומתרצים את ההחלטה שלו ומגלים הבנה
להחלטה הזאת, אין סיכוי שהוא ישנה אותה.
* מועל בתפקידו - נשיא ארה"ב הוא האיש רב העוצמה
בעולם, העומד בראש מעצמת העל היחידה בעולם. עוצמה מחייבת אחריות. אבל טראמפ הוא
אדם חסר אחריות. פרישת ארה"ב מהסכם האקלים, היא פרישה מאחריות לעתיד כדור
הארץ, לעתיד האנושות. כל זאת, בשל העדפת טובתם של כמה טייקונים רודפי בצע, על טובת
האנושות. טראמפ מועל בתפקידו.
* מחויבות
ישראלית - בראיון לגל"צ הביע השר יובל
שטייניץ מחויבות ברורה של ישראל להסכם האקלים ומתח ביקורת על החלטתו של נשיא
ארה"ב לפרוש ממנו. היו אלו מילים כדורבנות. למחרת, השר לאיכות הסביבה אלקין
הביע אף הוא מחויבות מלאה להסכם. אני מקווה מאוד, שבדבריהם הם אכן מבטאים את עמדת
הממשלה ואת עמדת ראש הממשלה, וישראל לא תיגרר אחרי ארה"ב.
* דרוש שיקום – לפני שנתיים הציע יאיר לפיד לדרעי, בנדיבות
רבה, עזרה בשיקום. דרעי מיד זייף דמעות בצל ולקח את זה למפלט העדתי. מסתבר שהאסיר
המשוחרר לא השתקם.
* ג'ונגל
בג'ונגל – מי שמאמינים באידיאולוגיה של
"השתלבות במרחב", יכולים להיות מרוצים מהתנהלות הבחירות להסתדרות.
* סקר רציני - בשבוע שעבר התפרסם ב"אולפן שישי"
של ערוץ 2 סקר דעת קהל, שהצביע על ניצחון סוחף של הליכוד, שחוזר ל-30 מנדטים
ומגדיל את הפער מ"יש עתיד" (שלפני חודשים אחדים הובילה בסקרים) ל-8
מנדטים. מפלגות הקואליציה, על פי הסקר, תזכנה ב-67 מנדטים. ובשאלה על ההתאמה
לראשות הממשלה, בנימין נתניהו הוביל ברוב עצום ובפער גדול מאוד על מועמד אחר.
ובאותו סקר 47% מן הנשאלים השיבו בחיוב
על שאלה אם הם תומכים בפתרון של הקמת מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67'.
איך התוצאות הללו מתיישבות זו עם זו?
אמנון אברמוביץ' סיפר, בלגלוג מתנשא, על ירושלמי שאמר לו שמאז 67 הוא תומך בחלוקת
ירושלים. וכשנשאל למי הוא מצביע, תשובתו היא "לנתניהו". אברמוביץ' רמז
שההצבעה לליכוד אינה רציונלית. הסבר אחר היה, שהאנשים יודעים שזה הפתרון היחיד האפשרי,
אבל הם מעדיפים את נתניהו כעורך דין הממולח והקשוח שינהל את המו"מ.
ההסבר שלי אחר. בעיניי, התוצאה נובעת
מרדידות הסקר. לא הוצגו בפני הנשאלים מספר חלופות, אלא פתרון אחד ויחיד, כאילו
האלטרנטיבה היא בחירה בהעדר פתרון. וכך, רוב מי שאינו תומך בסיפוח יהודה ושומרון
ובאף שעל, נותן תשובה חיובית על השאלה, לאו דווקא מתוך הזדהות עם פרטיה.
לעומת זאת, סקר שפורסם ב"ידיעות
אחרונות" לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, הוא סקר רציני. סקר זה הציג לנשאלים
מספר חלופות לפתרון מדיני, והם התבקשו להצביע על הפתרון העדיף בעיניהם: א. החלת
החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון (סיפוח) כך שהפלשתינאים יהיו במעמד של
תושבים ללא זכות הצבעה. ב. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, כך שהפלשתינאים
ביו"ש יהיו לאזרחים שווי זכויות ויוכלו להצביע לכנסת. ג. המשך המצב הקיים. ד.
הסכם שלום במסגרתו יסופחו לישראל גוש עציון, אריאל, בקעת הירדן ומעלה אדומים ובשאר
השטח תוקם מדינה פלשתינאית. ה. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינאית ברוב שטחי
יו"ש, אך גושי ההתיישבות הגדולים יסופחו לישראל ותמורתם תעביר ישראל
לפלשתינאים שטחים בגודל זהה בנגב. ו. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינת פלשתינאית לצד
מדינת ישראל בגבולות 1967.
בסקר הרציני הזה, מספר התומכים בהצעה
ו, שהיא החלופה היחידה שהוצעה בערוץ 2, היה 15% בלבד. סך כל התומכים בהצעות ד-ו,
כלומר פתרונות שכרוכה בהם נסיגה כלשהי, הוא 52%, גבוה במעט מהתומכים בפתרון הרדיקלי
בערוץ 2.
התמיכה הגדולה ביותר הייתה בהצעה ד –
25%. אני משוכנע שרבים ממצביעי הליכוד תומכים בה. אילו השתתפתי בסקר, גם אני הייתי
תומך בחלופה זו, הקרובה לעמדותיי.
שאלה אחרת בסקר, יכולה אף היא לתת מענה
לדיסוננס בין סקר המנדטים לשאלה המדינית. 63% מהציבור סבורים שאין סיכוי לשלום
אמתי בין ישראל לפלשתינאים. מכאן, שגם בקרב מי שתומכים בתכנית יונית כעמדה
עקרונית, אין אמונה בהיתכנות הפתרון הזה, ולכן הם מעדיפים לתמוך בקו ניצי ותקיף
יותר.
* האיום החמור
ביותר - שאלה נוספת בסקר, שעליה הרוב השיבו
כפי שאני הייתי משיב, היא: מהו לדעתך האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל? מבין 11
אפשרויות + התשובה "אחר", האיום המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא הקרע
הפנימי בחברה הישראלית. 27% הציגו את האיום הזה כמדאיג מכל, כפול מהאיום השני
בחומרתו – הטרור הפלשתינאי וכל השאר הם במספרים חד-ספרתיים.
השיח הציבורי הוא שיח קצוות מתלהם. אך
הרוב הדומם, שלעתים נגרר אחרי הקצוות, רואה בשיח הזה תופעה הרת אסון, המאיימת על
ישראל.
סבר פלוצקר, מנתח הסקר. הביע אכזבה
עמוקה מכך שרק 3% מהציבור הציגו את המשך השליטה ביו"ש כאיום המרכזי. אני
דווקא שמח להיווכח, שחמישים שנות שטיפת מח על "אקיבוש", נחלו כישלון
חרוץ.
* כישלון של
מערכת החינוך – נתון אחר
שעלה בסקר חמור מאוד בעיניי, והוא העובדה שרוב אזרחי ישראל לא ביקרו באזורים שהם
מוקד המחלוקת. רק 48% מאזרחי ישראל שאינם ירושלמים ביקרו בירושלים יותר מפעם אחת
בחייהם. זה נתון מדהים ומדאיג. 38% לא ביקרו מעולם בשטחי יו"ש, 19% ביקרו
באופן פרטי רק פעם אחת ו-14% רק במסגרת השירות הצבאי. 65% לא ביקרו מעולם בשכונות
הערביות במזרח ירושלים. 62% לא בקרו מעולם בחברון או בקריית ארבע. 75% (!) לא
ביקרו מעולם בהר הבית.
אני רואה בנתון הזה כישלון חרוץ של
מערכת החינוך הישראלית. כאשר גדעון סער היה שר החינוך רצו לטרוף אותו כאשר יזם
תכנית חשובה מאוד לביקור בתי הספר במערת המכפלה. זהו ליקוי מאורות בחינוך לאזרחות –
כאשר נמנע מהתלמידים להיחשף באופן ישיר לנושאים עליהם יצטרכו להצביע בבגרותם. מדוע
תנועות הנוער משתמטות מחובה זו, ואינן מקנות אהבת מולדת דרך הרגליים באזורים אלה?
אגב, אחד מביקוריי בהר הבית היה בטיול
שנתי של בית הספר הממלכתי החילוני שבו למדתי, בתקופת שלטון המערך, כששר החינוך היה
אהרון ידלין. מן הראוי שהשר בנט יתעורר, וייזכר שתפקידו אינו שר ביטחון צללים, אלא
שר החינוך.
*
"הארץ" בז לקוראיו -
"הארץ" מביא לקט ממאמרים של בעלי טורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם
דברים שכתב בן גוריון. הציטוט, מ-19.6.67: "לא נדון עם שום צד על ירושלים
העתיקה וסביבותיה. נציע לתושבי הגדה המערבית לבחור נציגים אשר אתם ננהל מו"מ
על אוטונומיה של הגדה המערבית (מחוץ לירושלים וסביבותיה) שתהיה קשורה בברית
כלכלית עם מדינת ישראל. רצועת עזה תישאר במדינת ישראל". ומה כתוב בכותרת?
"בן גוריון הבהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית מחוץ לירושלים
וסביבותיה". אם "הארץ" מכנה את קוראיו "אנשים חושבים",
למה הוא מזלזל כל כך באינטליגנציה ובהבנת הנקרא שלהם?
* הפנטזיה של
דורי מנור – המשורר דורי מנור פרסם במוסף
הספרותי של "הארץ" שיר ששמו "רקוויאם לברוש ולאקליפטוס".
השיר מתחיל כך: אֵיקָלִיפְּטוּס
צִיּוֹנִי / מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם עֵץ הַבְּרוֹשׁ: / מִי יַכֶּה הַלַּיְלָה שֹׁרֶשׁ?
/
מִי יַבְקִיעַ? מִי יִפְרשׁ.
הוא מתאר את המאבק על ארץ ישראל, כמאבק
בין הברוש המקומי לבין האקליפטוס, שהוא פולש זר. הוא בכלל אוסטרלי, ומה הוא מחפש
כאן? מה, הוא מנסה להתחרות עם הילידים על ארצם? הוא מנסה לאסטרל את פלשתינה?
מִקַּדְמַת־דְּנָא עָלֶה / בְּעָלֶה?
וּמִי בְּמַחַט / קַדְמוֹנִית נָעַץ פִּגְיוֹן / בַּשְּׁחָקִים כְּשֶׁהַקַּדַּחַת
//
הִתְהַלְּכָה פֹּה כְּמוֹ קוֹאָלָה? / מִי
הִבְטִיחַ לְכַסּוֹת / רֶגַע אֶת בָּשְׁתּוֹ שֶׁל אַלְלָה, / רֶגַע אֶת
הַהֲרִיסוֹת // שֶׁהוֹתַרְנוּ אַחֲרֵינוּ...
השיר מוגדר כרקוויאם, כלומר זהו שיר
אשכבה, שיר מוות. מוות של מי?
כְּשֶׁיִּתַּם / רַחַשׁ הַגְּזָעִים
לִגְוֹעַ, / כְּשֶׁגִּזְעֵנוּ יִתְכַּרְכֵּם / וְיַשִּׁיר פִּסּוֹת עוֹפֶרֶת / אֶל
הַנֶּצַח הַנּוֹקֵם?... ... כְּשֶׁחוֹתַם / מַסָּעֵנוּ כָּאן בְּאַסְיָה / יִמָּחֶה
וְיִשָּׁכַח, / כְּשֶׁאָנוֹפֶלֶס וְצֶה־צֶה / יְגַלְּמוּ אֶת הַמִּזְרָח //
בְּמוֹחָם שֶׁל נְכָדֵינוּ... אָז
יָשׁוּבוּ לְאוֹסְטְרַלְיָה / אֵקָלִיפְּטוּסִים־נִינִים / וְיָשִׁירוּ
לַקּוֹאָלָה / עַל בִּצּוֹת הַצִּיּוֹנִים, / עַל תְּפִלּוֹת הַמּוּאַזִּינִים, / עַל
הָאֹפֶק הַצּוֹרֵב, / עַל פַּסְקוֹל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת — / חָאקִי וּקְרִיאוֹת
עוֹרֵב.
זה החזון של מנור. זו הפנטזיה שלו.
שהזן הפולש, האקליפטוס הציוני, יחזור למקומו הטבעי, לאוסטרליה (או פולין, או
גרמניה, או מרוקו), וישאיר את פלשתין לתפילות המואזינים. וגם ישאיר את ההריסות
שהותרנו אחרינו...
דורי מנור הוא משורר רב כישרון, אחד
המשוררים העבריים הטובים ביותר הפועלים היום. סגנון כתיבתו, עם המשקל והחרוז, הוא
ברוח שירתם של דור אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.
יש רק הבדל קטן. אלתרמן היה נביא אמת,
נביא תקומת ישראל. מנור הוא נביא שקר, החוזה את חורבנה, את שיבתנו לגלות.
בערב שבועות פרסם יוסי אחימאיר פוסט
בדף הפייסבוק שלו, שבו הביע פליאה על כך שלא מצא בגיליון החג של הארץ שום דבר נאצה
על חג השבועות. מיד הגבתי, עוד בטרם ראיתי את העיתון: "אתה בטוח? בדקת
טוב?"
הנה, זה מה שיש לשוקניה להציע כשיר חג
לשבועות.
* חג של אהבת
מולדת - חג השבועות הוא חג יפהפה באורטל.
כבר בקבלת השבת שקדמה לו נכנסנו לאווירה – קיימנו את קבלת השבת באווירה חקלאית
בגינה הקהילתית האורגנית שבקיבוץ.
בערב החג - סעודת החג החלבית הנפלאה,
בחדר האוכל ועל הדשא שלידו. ולאחר מכן, תיקון ליל שבועות אל תוך הלילה – חוויה
רוחנית, תרבותית, לימודית ומוסיקלית.
ובבוקר שלמחרת – חגיגת הביכורים שנערכה
במטע, בינות עצי הדובדבן עמוסי הפרי, והפעם בסימן בני הנוער העובדים בענפי המשק
ובמיוחד בענפים החקלאיים.
אחרי הצהרים נסענו לחגיגת הביכורים של
נהלל, המושב בו נולדה וגדלה יעל, אשתי. זהו טקס ביכורים שונה משל אורטל. באורטל זו
חגיגה באווירה משפחתית, קהילתית, אינטימית. בנהלל זהו טקס פומבי, פתוח לקהל אלפים,
והוא מפגן עוצמה של חמישה דורות של חקלאים, מפגן עוצמה של החקלאות הישראלית,
הציונית, דווקא כאשר החקלאות נאלצת להיאבק על קיומה, מול עגלי זהב חלופיים, בשם פֶּטיש
יוקר המחיה ופטיש השוק החופשי.
למרות ההבדלים באופיים של שני טקסי
הביכורים, רב ביניהם המשותף על המפריד, ובעיניי הם משלימים זה את זה. ושניהם
מבטאים את הציונות במיטבה – התיישבות, אהבת מולדת, אהבת האדמה, הכאת שורשים
בארצנו.
וכמו בכל שנה, הדבר שריגש אותי יותר
מכל, בטקס בנהלל, היה לראות את אריק נחמקין דוהר על סוסו, משתתף במופע הרכיבה עם
טובי הרוכבים, קורא תגר על גילו, כאילו ש-92 שנותיו הן משחק ילדים. והקהל הריע לו
באהבה ובהתרגשות, בתקווה לראותו על הסוס גם בשנה הבאה, בגיל 93.
* חיוך של
פריימריז - הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא
פסחו על טקס הביכורים בנהלל. נכחו בו המועמדים עמיר פרץ ואראל מרגלית. ניגשתי
ללחוץ את ידי ידידי ח"כ איתן ברושי, המריץ את עמיר פרץ. איתן הציג אותי לעמיר
וסיפר לו שאני פובליציסט שמרבה לכתוב בבמות שונות. מיד נמרח מתחת לשפמו של פרץ
חיוך של פריימריז והוא מיהר ללחוץ את ידי, את ידי אשתי, את ידי בתי הקטנה:
"תמר! איזה שם יפה!" וזה נראה מפלסטיק בדיוק כפי שזה נשמע. הרגשתי שאני
לוחץ יד של בובת שעווה.
ומיד, העוזרת / דוברת שלו (מה, אין לה
חג? אין לה משפחה? היא חייבת להיות צמודה אליו גם בחג?) רצה אליי: "תכתוב
עליו? תכתוב עליו?" (מנימת קולה לא היה ברור אם היא שואלת או מצווה). השבתי:
"מה לכתוב? דברים טובים או רעים?". – "טובים, כמובן". –
"קצת בעיה", השבתי. "לשם כך ממש אצטרך להתאמץ". – "אתה
יודע מה? אולי עדיף שלא תכתוב עליו". אז איני כותב.
* המלצת הקריאה
שלי - כל עיתוני סוף השבוע היו מלאים
בכתבות, סיפורים ומאמרים לציון יובל למלחמת ששת הימים, וכמובן שהשפע הזה, כולל
הדברים המרגיזים שבו, הוא חגיגה לחובבי היסטוריה. אבל המאמר שאהבתי יותר מכל
בעיתוני סוף השבוע, היה דווקא בנושא אחר. במוסף הספרות והאמנות של הארץ, כתב יונתן
רז פורטוגלי על סבא רבא שלו, ממנהיגי ארגון "השומר", מנדל פורטוגלי,
בעקבות צאת ספר מכתבים שכתב לאשתו, בעריכת ד"ר אביבה אופז. יפה ומרגש ואני
ממליץ בחום.
טעות שנפלה במאמר – אביבה אופז אינה
רעייתו של מוקי צור, אלא אלמנתו של גד אופז, שהיה חברו של מוקי צור ושותפו לחבורת
"שדמות". גד הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.
* רגעים בגולן – רינה נגילה היא צלמת נוף מחוננת. הכישרון
שלה להביא את יופיו של הטבע והנוף במלוא הדרו, הוא כישרון נדיר. ויותר מכך, רינה,
חברת קיבוץ אורטל, אוהבת את הארץ, אוהבת את הגולן, היא חקלאית האוהבת את האדמה,
והאהבה ניכרת בכל תמונה. לפני שנים אחדות היא הוציאה לאור ספר צילומים קסום –
"רגעים בגולן", שזכה להערכה גדולה.
במלאת יובל לשחרור הגולן ולחידוש
ההתיישבות היהודית בגולן, הוציאה רינה ספר נוסף, מרהיב אף הוא, והפעם הוא כולל גם
תמונות אמנותיות, שלא כבספר הקודם. מומלץ בחום! רינה הקדישה את הספר "לאוהבי
ארץ הגולן".
הספר נקרא "רגעים בגולן – מהדורה
מיוחדת לשנת היובל". אני חושש שאנשים יבינו בטעות שמדובר בהוצאה מיוחדת של
הספר הקודם, ולכן אני מבהיר לכל קוראיי – זהו ספר אחר, חדש. מי שיש לו את הספר
הקודם, הוא הראשון שירצה לרכוש את הספר החדש, ולהציבו בארון הספרים ליד קודמו, אם
רק יבין שאין זה אותו ספר.
לבד מהשגיאה השיווקית בבחירת שם הספר –
אין לי מילה אחרת לתאר אותו מלבד מושלם. כן, מושלם. לא פחות.
לספר אין הקדמה. במקום הקדמה – מופיע
שירו של אהוד מנור "אדמה".
אדמה,
אני קשובה לקולך.
אדמה,
תמיד ולאן שאלך.
אדמה,
השביל בו אפסע הוא שבילך,
אמא אדמה.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
