הבלוג של אורי הייטנר

מזמור עה מתמודד עם בעיה המעיבה על התנ"ך כולו, ומעוררת שאלות פילוסופיות שספק אם יש להן פתרון. שם הקוד הוא "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", ואם להיות ספציפיים יותר: יהירותם של הרשעים המצליחנים, הגורמת לישרים תחושה של פראיירים ומקשה עליהם לחנך על דרכי יושר וצדק.

המענה הראוי לדילמה, הוא שעל האדם לעשות את הטוב והישר, גם אם אלה אינם משתלמים. לעשות הטוב כי הוא הטוב. לרחוק מרע, כי הוא רע, גם אם הוא משתלם.

אך כנראה שקשה לקבל זאת. קשה לקבל זאת גם בשל תחושת חוסר הצדק, וגם בשל התועלתנות הטבועה באדם. ולכן, ההתמודדות במקרים רבים, וגם כאן, היא בניסיון להוכיח שהרע אינו משתלם לטווח הרחוק.

זה המסר של המזמור הזה, והוא מופיע רבות לאורך התנ"ך.

המזמור הוא מעין דיאלוג בין המשורר לאלוהיו. חלק מן הפסוקים באים מפי המשורר, ואחרים הם, כביכול, מפי ה'.

אלוהים אומר לרשע היהיר וההולל: תרגיע. כול כלב ביג'י יומו. לא לעולם חוסן. היד פתוח והפנקס רושמת. ובלשונו של אסף המשורר:

כִּי אֶקַּח מוֹעֵד   

אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט.

נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ

אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ. סֶּלָה.

אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים: אַל תָּהֹלּוּ   

וְלָרְשָׁעִים – אַל תָּרִימוּ קָרֶן.

אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם   

תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק.

* 929